נוח של הדודי-שמש

לפני כמה חודשים, ואבא שלי עוד חי, כמה אני מתגעגעת אליו, ישבתי עם הורי בדירתם ב'משען' ודיברנו, וכטוב ליבנו בשיחה סיפרתי להם ש"כשהייתי חיילת, היה אצלנו חייל אחד ש.." 

אתנחתא. סיפרתי שם משהו שקרה כמעט 40 שנה קודם, ב-1973, דקה לפני מלחמת יום הכיפורים. אופ'ס, זה בטח שופך אור על תוצאות המלחמה, אבל עזבו. 

"..אז החייל ההוא לקח L.S.D במסיבת פורים בבסיס, והיה כל כך מסטול שלא זז שעות מהפינה שתפס וכששאלנו אותו…." 
"מה אל אס די." זאת אמא שלי שמה רגל ביני לבין הסיפור אבל גם אבא שם והוא לוטש בי עיניים נדהמות. 
"מה," אני צוחקת. "זה היה מזמן". 
"אל אס די???" אמא לא נרגעת. עיני אבא תובעות הסבר. 
הלך הפאנץ'. 
חברים, מה נסגר? "אמא, חייל בבסיס, לא אני. אני חושבת שהוא כבר בבית אבות". בלבי אני מבקשת סליחה מהחייל ההוא. הייתי חייבת להגזים, יוסי, כיבוד אב ואם וזה, אל תהיה כבד. אבל ההורים שלי לא מתעניינים בפאנץ, מה יוסי מי יוסי, מה שעובר להם בראש זה סרט רע. יעקב, הילדה מכורה לסמים. 
היא לא אומרת, אבל העיניים שלה אומרות איך עשית לנו את זה?. הלו, גם אם לקחתי, ולא לקחתי, באמא'שלי לא, אני אוהבת להיות בשליטה, זה. קרה. מזמן. ובמחשבה שניה קצת חבל שלא לקחתי, אבל גם אם כן, תראו, אבא, אמא, במבה, נגמלתי. 
לא. לא עוזר שאני גדולה. 
ויש לי שלושה ילדים. 
גדולים. 
שניים כבר נשואים. 
ושלושה נכדים. 
מעניין מה עם יוסי באמת. היה לו טריפ רע. 
עזבו את הורי, אני כבר אספר לכם, הוא ישב קפוא לגמרי עד הבוקר וכששאלנו אותו אם הוא בסדר ואם נוח לו ענה רק 'נוח'. והוסיף: 'נוח של הדודי-שמש'. מה שהפך למשפט קאלט אצלי בבית. אין לי מושג מה עם יוסי, אבל כששואלים אותי אם נוח לי אני עונה תמיד 'נוח של הדודי שמש'. זה בעייתי קצת אבל זה מה יש. 

"מה," אני צוחקת. מרגישה פתאום בת 18. "אתם לא רציניים, אבא." 
"עישנת גם?" שואלת אמא בקור. גם אבא מחכה. 
"אמא, אל אס די לוקחים, לא מעשנים." יופי. זה הזמן לדייק באמת. עוד דקה זורקים אותי מהבית ואני בכלל לא גרה בבית הזה. הם מחכים בפנים נפולות וזה מצחיק אותי יותר. 
"לא, נו," אני לא יכולה להפסיק לצחוק. "אתם לא רוצים לשמוע מה היה בסוף?" 
לא. הם לא. 
מזל שאני בת חמישים ומשהו, עוד היו מקרקעים אותי. זה יכול להיות לא נוח. 
של הדודי-שמש.