ואיפה אמא שלי

בוקר אחד התעוררתי וחלפתי על פני חדרי הילדים שהידהדו צליל שלא נתתי דעתי עליו עד לאותו רגע ממש ובכל זאת נעה רכבת הבוקר  ושתיתי נסקפה חזק שלוש כפיות קולומביאני ושניים סוכר חום. 
עיתון בוקר וחלקי משפטים נסעו מעל לשולחן: ראית? תביאי, איפה, אה, שם. והתמלאנו מחדש במה שחשוב ובמה שלא לפני שנפליג החוצה, 
צמד טיילים מיומן על כביש מוכר ושבע.
קוראים לזה שיגרה.

ואז שקע בי הצליל ושמעתי את ריקות החדרים ושתיתי את הקפה עד תומו כמו שיקוי נגד משהו והצמדתי את הספל הריק לשפתי רגע ארוך עד שהצליל התפענח כמו תרופה שמרירותה מהבהבת על הלשון רק אחרי שנבלעה בגרון.
מה זה?
לאן נעלמה ההמולה הנעימה, המעייפת? מתי צמח כאן שקט? איך נלכדתי ככה בין שמחת זוגיות הקן המתרוקן ופחד כזה ולמה לא סיפרו לי לאן זה הולך?
ואיפה אמא שלי.

זו היתה שנה בה חשתי לראשונה במועקת הגיל. 
של הוריי.
פטיש הזמן שיבש את הזרימה כמו סלע בשפך הנחל. שמיכה דקה של עייפות נחה פתאום על כתפיהם ונחרדתי. 
בבת אחת. 
התחלתי להגיע יותר. צפיתי בהם חיים את התסריט שהכרתי, רציתי להיווכח שטעיתי. רציתי הורים מובנים מאליהם. ביקשתי שיישארו מונחים במקום בו עזבתי אותם כשיצאתי מהבית לפני שנים.

הייתי בת חמישים ומשהו, אבל כל כך טיפשה.

"עברנו שנינו את ממוצע תוחלת החיים", צחק אז אבא שלי, חסר מורא כתמיד. "מה את רוצה, כל שנה זה רווח נקי."
"אז תשבור את השיא". זה הקול שלי, ידעתי. והוא חורק. "טוב אבא?"
"אף אחד לא חי לנצח, כרמליקה" אמר אבא ברוך.

ובאמת לא הבחנתי בריקות החדרים עד אותה שנה ופתאום פלשה אל הבית רוח גדולה. יבשות נעו הצידה והלאה ולמרות שהמשכתי ללכת ועשיתי את כל התנועות הנכונות, הרגשתי כמו דמות בסרט מצויר שהאדמה נשמטת תחת רגליה אבל היא צונחת לתהום רק כשהיא עצמה מבחינה בכך.

וזכרתי את היום בו נישאתי, יוצאת ברגל קלה, קלה מדי, מבית הורי, ולא משתהה אפילו לרגע בחדר ילדותי. צעירה. יהירה. לא מנוצחת. ועיוורת.
פני הורי צפים מולי רק בערב החתונה והם סמוכים אלי תחת החופה אבל שמחתם אינה נוגעת בי כי אני מרחפת בענן קיצי יפואי עם רוח מלוחה שבאה מהים ואני כלה וככל הכלות אני מבוסמת אהבה וזיעה מתוקה ודבש וחלב תחת לשוני, אני אשת-איש ויש לי בית משלי. בבית הזה יחיו בנחת גבר ואשה, ילד וילדה, בית צעצוע, מכונית צעצוע וחיים קשורים בסרט.
זה היה יום העצמאות שלי. יבשות נעו וים ביניהן.

פתחתי חלונות בחדרים שהתרוקנו וארבתי להורי וחיפשתי סימני חוזק ונקודות חולשה כמו חקלאי שחרד לשדה שלו הישן המוכר ולא הבנתי מה קורה לי ומה זה לופת ככה את לבי. ידעתי רק שמתישהו בין הכרית לקפה גילגל מישהו את חיי בתוך שטיח.

(המשך יבוא).

(או שלא)