גברים עד כאן

הבן שלי הוא שותף מלא במשימה הקדושה הנקראת הורות, ואם לחינוך שקבל מאמא יש פרומיל השפעה, אז תנו בכפיים. תפרגנו, מה יש? 
זה לא סותר את דעתי הנחרצת שעם כל הכבוד לאבא, אמא זה אמא ואני לא מתכוונת לעצמי (אני שומעת כפיים? אה, זו אני..), אלא לאשתו. יש שמש ויש ירח. נשים זה שמש.

ובכל זאת, ירח או לא, מיום שחדלה שמש להניק הפכה חלוקת הטיפול בתינוקת שוויונית לעילא וחוץ מלגדל שדיים, נבצר ממנו והוא גם לא מעוניין, או להניק, הוא שותף בכל המטלות, הרי גם השמש עובדת,  הוא אפילו מגדיל ראש וקם בלילה. 

 התירוץ שלו (צריך, אני מבינה. שנים של קיבעון מגדרי נתנו בראש,) הוא כזה: כשאשתו קמה אל הילדה, עניינים לא נחתכים כמו שצריך (הוא היה קצין בגולני, אם צריך עוד הסבר וצריך אם תשאלו אותי. מה אכפת לך אם היא קמה, גבר, תסתובב לצד השני ותסתום, כמו שעשה אבא שלך ) והשתיים מתרפקות זו על זו והשינה בורחת גם לו, אז הוא מעדיף לקום , 'ממילא אני נרדם מהר', ולתקתק עניינים כמו בצבא. הנה מוצץ, גברת, ולילה טוב לשנינו. הנה, גם אמא שלך ישנה. 

ואמא שלה, כפרה עליה, ישנה כמו שאתם יכולים רק לחלום. כלומר, אתן, בנות.

הוא מאכיל ורוחץ ומלביש ולוקח יום מחלת ילד כשצריך, ומבקר אתה אצל הרופא ולוקח לגינה אחרי המעון,  ומבקר אצל סבתא שלו, אני יודעת שזה נשמע לא אמין,  ומרכיב אותה על אופניים לים (את הילדה, לא את הסבתא) ויושב לשחק אתה בחול בסבלנות אין קץ. כל הרפרטואר כולו.

וכן, הוא עובד במשרה מלאה, ובכל זאת, השמיים לא נפלו.

ובבוקר דיברתי אתו בטלפון וצחקנו כשאמר לי "אל תשאלי איזה חלום נורא היה לי בלילה. חלמתי שתיכף ייוולד לנו עוד ילד ושאלו אותנו מי משנינו יולד הפעם, והתנדבתי בלית ברירה, הרי היא כבר ילדה פעם ועכשיו תורי. לא צודק להפיל עליה את זה עוד פעם. אל תשאלי איזה לחץ"  

הוא מדבר ואני צוחקת. שיוויון שיוויון אבל גם לגבר הכי מסוקס שמסתכל למציאות בעיניים יש גבול.

"נו, והסכמת?"

"בטח, מה, והגעתי לבית חולים ואני מזיע מפחד כמו אנ'לא יודע מה ולוקחים אותי לחדר לידה ואני אומר לעצמי  אדיוט, מה עשית?"

"נו, וילדת?" אני סקרנית אבל גאה. לגמרי גאה. איזה תותח הילד שלי.

"לא. הילדה בכתה והתעוררתי. אל תשאלי איזה אושר. כל כך הוקל לי שהלכתי לחדר שלה בדילוגים מרוב שמחה. במקום לתת לה מוצץ ולחזור לישון, רציתי לחבק אותה".

גברים.
עד כאן.