אמצעית כותבת
"כשהם אומרים לי 'אשתך כל כך נחמדה', אני כמעט צוחק להם בפרצוף", הוא אומר לי כשאנחנו יושבים מול הים בשבת בבוקר על בטן מלאה בורקיטס וביצהקשה ומלפפון ירוק וזיתים שחורים קלמטה שאכלנו אצל אמא שלי לפני שבאנו. "דרך אגב, כבר אמרת לי יום נישואין שמח?"
"לך, לך למים עם זכי", אני מנפנפת אותו כשזכי יד-הנפץ שהוא קטן ורזה אבל שחקן מטקות שחבל על הזמן מתקרב ורוכן מעלי וצובט בכריכת הספר שאני קוראת בעוד אני מחשבת את קיצו לאחור כי זו, תסלחו לי, פעולה פולשנית אחושילינג שהופכת אותי לחתולת אשפתות מטורללת. אבל אני מחזיקה את עצמי. קשה למצוא פרטנר טוב למטקות פורקות-כתף בפרישמן. לא שאני משחקת, אלא שרעיה טובה אנוכי. אני לדודי ודודי לזכי, ועל כן אני מתאפקת.
"ראיתי את הסרט של זה", מעיר זכי ומורה בעיניו על הספר.
"איזה סרט?" תחזיקי את עצמך. תחזיקי את עצמך.
"היה סרט כזה לפי הספר, לאיודע איך קראו לו,", ועוד מנסה להיזכר בשם הסרט. שאני אמות.
"בוא, זכי, בוא".
יש.
יש.
יש.
מי שלא מכיר אותך, תולעת. אומרות לי עיני האיש שנישאתי לו לפני 37 שנים.
גבירותי ורבותי.
על זה בנויים נישואים טובים.
אחר כך, על קפה שחור חזק מתרמוס שצריך לזרוק כי הקפה יוצא פושר, וכשאני מצפה לתוכחה בנוסח "מה יש לך ממנו, הוא דווקא מחבב אותך" ואני אגיב במשפט ארסי שאני כבר מגלגלת בראש, הוא יקח שלוק קפה וייאנח בהנאה מפוקפקת ויפטיר כבדרך-אגב "מה צריך יותר משמש, ים ואשתי לידי", יודע, הבן-זונה, שהצחיק אותי כי לא ציפיתי, וזה פורק אותי מנשקי המיותר, ובאמת, למה אני כזאת אנטי על הבוקר, אין לי מושג ירוק. וכבר אני נחנקת בצחוק מופתע ומשתעלת, וזיקוקי קפה פושר מדי, צריך להעיף את התרמוס המאעפן הזה, ניתזים על החול.
מי שלא מכיר אותך.
"אין, את סימפטית, הם צודקים", הוא אומר במנוחה ועיניו בים.
37 שנות נישואים. ספטמבר 75 עד הלום.
רגעים של.