אמצעית כותבת
לפנות ערב נסענו לים ושמנו בתיק את הספר שלי והמטקות שלו ובירה וענבים לשנינו, ובדרך עצרנו אצל אמא שלי ב"משען" ולפני שנכנסנו למעלית הסתכלתי סביבי וחיפשתי את אבא שלי בין הדיירים שישבו בלובי, ולראשונה מאז נכנסו הורי לגור שם ובילו בו שלוש וחצי שנים מאושרות, נדמה פתאום בעיני כמו רציף נעזב בתחנת-רכבת ואמרתי לעצמי שאני סתם ממורמרת כי אבא שלי איננו, ואז נפתחה דלת המעלית שעמדנו להכנס אליה, כמו מסך בתיאטרון, ואמא של עמדה שם בעיניים אדומות שהתרחבו בהפתעה: אתם פה?
והלכנו לשבת בבית הקפה הקטן בלובי בטור חשבוני חסר, ש' ואני ואמא שלי שהלכה לפנינו כדי למחות בחופזה את הדמעות שקיוותה שהיטיבה להסתיר והתישבנו שלושתנו סביב השולחן המרובע, ודחקנו את התיק של הים מתחת לכסא שלא יפריע במעבר ושתקנו עד שהגיע המלצר לשאול מה למי, והוספנו לשתוק גם אחרי שהלך, כי הרגע ההוא מול דלת המעלית הנפתחת היה חשוף מכדי שנכסה אותו בשקרים.
אבא שלי איננו. עוד מעט חמישה חודשים. ואין לי עוד מילים לומר לאמא שלי כשהיא אומרת לי בשקט מקפיא מעל הקפה המתקרר "מה אני עוד עושה כאן?"
רגע קשה.
ואין איך להקל על ההרגשה אלא לשנות אוירה (בתקוה שיעזור). מאוד מבינה אתכם.
תודה על התגובה, ענת. משום מה היא נעלמה מכאן למרות שבדף עריכת הבלוג שלי היא מופיעה
הנוכחות שבהעדר הכי קשה כרמלה, תארת אותה ברגישות . נגעת בי
"לפנות ערב"…מתחיל המשפט וממשיך לספר ברגישות חפה מרגשנות על האירוע המדובר, המקום והדמויות הפועלות, וגם על מי שאיננו כבר.
כתיבה מדוייקת כמו של תסריט דוקומנטרי עד לתובנה הכואבת "כי הרגע ההוא… היה חשוף מכדי שנכסה אותו בשקרים." ואז בא המשפט הקצר: "אבא שלי איננו." והסיפור נסגר בשאלה. הכותבת מתבוננת בסביבתה ובעצמה באותה עוצמה כלפי פנים וחוץ ומשתפת אותנו בחוויותיה. נוגע ללב.
רוחה, חנה וענת, תודה.
מוכר וכאוב
תארת מדויק
שבת שלום 🙂
מרגש ונוגע ללב. אני בשלב הזה של ליווי הורים ומבינה את העצב הזה.
אני רואה הרבה במעשה הפשוט של הסתרת תיק הים מתחת לכיסא…