אמצעית כותבת
סיפרתי לה שאני כותבת את הסיפור שלה והיא הנידה ראשה בעצב: על מה תספרי, על הילדות שלי המחורבנת? למה זה טוב?
אמא, אני מעירה. ואצל אבא היה פשוט?
לא ככה, היא אומרת ביובש. הייתי רעבה. מה מעניין בזה? ואצל אבא היו ארבעה, אנחנו עשרה, ועוד קרובי משפחה שלא היה להם לאן ללכת.
אבל אמא, אני משדלת אותה. דווקא הקושי הזה מסקרן. רק נסיכות וארמונות? אני רוצה לשמוע את הסיפור שלך.
כן? היא מהורהרת. אני לא רציתי להיות נסיכה.
את המילה נסיכה היא מתיזה בלעג.
רציתי להיות ילדה רגילה, אמרה. כמו כולם.
מעבר לבית הוריה היו חיים אחרים שערגה אליהם. אהובה חברתה הטובה היא בת יחידה מאומצת לזוג הורים מבוגרים שהיא עולמם. לאהובה טוב. בלי הורים אמיתיים ובית צפוף. הוריה מתו 'שם'. אין היא יודעת איפה זה 'שם' אבל שמלותיה של אהובה יפות ונעליה חדשות ובסלון ביתה הרחב ספריה ופסנתר שאהובה מנגנת עליו ואמא שלה שמחה אליה ולא עובדת עד הערב ולאביבה אין אחים קטנים לדאוג להם והוריה לא מחליפים לחישות נזעמות ואין היא צריכה להתגנב אל המטבח
ולסלק
ממנו
את
הסכין,
להישמר מפני יתמות מדומיינת.
לא יודעת למה פחדתי, היא מודה. אבא היה איש נפלא.
אבא. לא אמא.
ולמרות שהוריה מתנהלים חרישית (לבה יוצא אל אבא שלה, דווקא אליו), נח על הבית ענן חרדה מפני הבאות. (בליל-שבת הם שרים סביב השולחן שירי שבת ואבא מנצח עליהם בקולו העמוק. הוא מחלק אותם לארבעה זוגות וכל זוג שר בתורו משירי הארץ. אחר כך הם אוכלים מהחלה ואבא שלה מרגיע את אמה 'תני להם, קאלו, כך הוא מכנה אותה בחיבה, תני להם. אני מבטיח לך שביום ראשון אביא עוד לחם.)
כל הזמן היא פחדה, היא אומרת בכעס.
גם היא, כאחיה הגדולים, עוזרת בפרנסת המשפחה. היא ילדה צעירה, והתינוק שהיא מופקדת עליו צעיר ממנה עצמה בשבע שנים רעות. היא חולקת עמו בגנבה את ארוחות הצהריים שהוא דוחה בהתפנקות המבעירה את חמתה.
תאכל, היא משדלת אותו במיאוס. תאכל.
כף מרק שהוא דוחה בכפו,
וכף לעצמה.
כף אחר כף היא מתענגת על הנוזל החם שניחוחו בית ולא נועד לה.
זה נראה לך מעניין? היא תוהה. את מי?
כשכרעה ללדת כעבור שנים והצירים עוד בראשיתם, באה אמה לסעוד אותה. בלא להכביר מילים, עניינית ויעילה עסקה בעבודות הבית, טיאטאה ושטפה וכיבסה והעמידה סיר על הפתיליה, והבת גונחת על משכבה ובגבור הכאב הבחינה פתאום שהאם מתבוננת בה מעם המטבח וחיוך מלגלג מותח את שפתיה: מה את נאנחת ככה, אמרה בזעף. אני כמו בהמה ילדתי עוד אחד ועוד אחד ויאללה לעבוד. לא ככה במיטה מתפנקת.
אמא שלה.
אמרתי לך שאין מה לספר, היא אומרת שוב.
ספור נוגע בלב הנשים של פעם קורצו מברזל איזה כוח סבל לכל אחת מהן ספור ספור. כמה יפה סיפרת כרמלה
ואהבתי מאוד את הספור על אימך שפירסמת בפייס ,את צריכה לאגד את סיפוריך לספר
סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור,
כמו שרשרת זכרונות התלויה על הצוואר, נוגעת בכאב הגעגוע והעצב.
ניחוח הילדות מחזיר את החֶסֶר ומוסיף את חסד התקווה המתקנת.
תודה לשתיכן, חנה ורוחה. אולי יהיה ספר ואולי לא. נעים לי לכתוב כאן ובפייסבוק, בעיקר בגלל תגובות כאלה. זה קורה רק ברשתות חברתיות וזה כיף גדול
זה מעניין, אבל צריך פיתוח ואז יש לך סיפור.
מוטיב הסכין מעניין. את יודעת שיש הלכה שבברכת המזון מסירים סכין מהשולחן כי פעם איש אחד כשקרא את המילה ירושלים, נזכר שהוא בגלות והתאבד. ומאז עלתה ההלכה הזו.
ואכן פעם פנתה מאזינה לרב ברדיו ואמרה שתמיד בברכת המזון הסכין המונח מאיים עליה, והוא סיפר לה את הההשלשלות שגוללתי כרגע. טולמרות כל הקושי הנה אנו קרובים לירושלים. ואולי כנשים אנו אכן מפונקות, מחשבה יפה. ופה שהאם אינה נשפטת על דבריה.
כל טוב.
תודה, אביטל. מה שהעלתי כאן הוא קטע קצר מסיפור ארוך. מעניין מה שכתבת על הסכין כמוטיב.
אוספת עוד רובד לאישיות של אימך, ואני מרגישה עוד קרבה עליך. אימי גדלה בבית בלי אהבה וביום הולדתה השמונה עשרי, הכינה ארוחת צהריים ועזבה את בית הוריה לבלי שוב.
תודה כרמלה.