אמצעית כותבת

          בוקר אחד התעוררתי וחלפתי על פני חדרי הילדים שהידהדו צליל שלא נתתי דעתי עליו עד לאותו רגע ממש ובכל זאת נעה רכבת הבוקר  ושתיתי נסקפה חזק שלוש כפיות קולומביאני ושניים סוכר חום.  עיתון בוקר וחלקי משפטים נסעו מעל לשולחן: ראית? תביאי, איפה, אה, שם. והתמלאנו מחדש במה שחשוב ובמה שלא לפני שנפליג החוצה,  צמד טיילים מיומן על כביש ...

        "כשהם אומרים לי 'אשתך כל כך נחמדה', אני כמעט צוחק להם בפרצוף", הוא אומר לי כשאנחנו יושבים מול הים בשבת בבוקר על בטן מלאה בורקיטס וביצהקשה ומלפפון ירוק וזיתים שחורים קלמטה שאכלנו אצל אמא שלי לפני שבאנו. "דרך אגב, כבר אמרת לי יום נישואין שמח?" "לך, לך למים עם זכי", אני מנפנפת אותו כשזכי יד-הנפץ שהוא קטן ורזה אבל שחקן ...

      לפנות ערב נסענו לים ושמנו בתיק את הספר שלי והמטקות שלו ובירה וענבים לשנינו, ובדרך עצרנו אצל אמא שלי ב"משען" ולפני שנכנסנו למעלית הסתכלתי סביבי וחיפשתי את אבא שלי בין הדיירים שישבו בלובי, ולראשונה מאז נכנסו הורי לגור שם ובילו בו שלוש וחצי שנים מאושרות, נדמה פתאום בעיני כמו רציף נעזב בתחנת-רכבת ואמרתי לעצמי שאני סתם ממורמרת ...

הבן שלי הוא שותף מלא במשימה הקדושה הנקראת הורות, ואם לחינוך שקבל מאמא יש פרומיל השפעה, אז תנו בכפיים. תפרגנו, מה יש?  זה לא סותר את דעתי הנחרצת שעם כל הכבוד לאבא, אמא זה אמא ואני לא מתכוונת לעצמי (אני שומעת כפיים? אה, זו אני..), אלא לאשתו. יש שמש ויש ירח. נשים זה שמש. ובכל זאת, ירח או לא, מיום ...

        לפני כמה חודשים, ואבא שלי עוד חי, כמה אני מתגעגעת אליו, ישבתי עם הורי בדירתם ב'משען' ודיברנו, וכטוב ליבנו בשיחה סיפרתי להם ש"כשהייתי חיילת, היה אצלנו חייל אחד ש.."  אתנחתא. סיפרתי שם משהו שקרה כמעט 40 שנה קודם, ב-1973, דקה לפני מלחמת יום הכיפורים. אופ'ס, זה בטח שופך אור על תוצאות המלחמה, אבל עזבו.  "..אז החייל ההוא ...