נשיקות

"אותי לא נישקו אף פעם", ציינה אמא ביובש ואני מטה את ראשי להקשיב למה ששמעתי מפיה אינספור פעמים. אלה אותן מילים ואותו חיתוך דיבור שלמדתי לזהות בו סערה שקטה קרבה במהירות מסחרת. אני ממתינה להמשך המוכר.

"רק כשהתחתנתי נישקה. ואפילו אז", היא אומרת בביטול ועוצרת. תמיד באותו המקום. היא יודעת שאני מכירה את הסיפור אבל היא מוסרת אותו שוב כמו עדות בפני חוקר משועמם ששמע כבר הכל.

"נתנה לי ניקור על הלחי". היא צובטת  באצבע ואגודל בבשר לחיה השקוע. "הנה, ככה".

ואמרתי בלבי שיש תנועות ומחוות גוף שיצוקות בה ונטבעו בי. הן בשר מבשרנו. כמו המשפט הזה המוכר לי היטב והוא מלווה הדגמה עניינית נטולת מכאוב. לכאורה. רק לכאורה.

והיא אמא שלי.

"יצאתי מהמקלחת והייתי עוד עם המגבת, לפני שהתלבשתי. ביום של החתונה."

"הלכת לספר?" אני יודעת את התשובה.

"איזה ספר בראש שלך?"  הרוגז שלה טרי. "הסתרקתי כמו שאני רגילה."

הסיפור הוסט לרגע, אבל היא ממשיכה. "וכשהייתי עם המגבת היא באה ונתנה לי נשיקה יבשה על הלחי. זהו. יותר לא נישקה. לא לפני ולא אחרי."

ומשתתקת. ידיה היפות נחות בחיקה. אני אוהבת להתבונן בהן. תיכף תגיע תנועת שתי וערב ובה היא משחילה אצבעות זריזות זו תחת זו לסמן את דוגמת הנעליים הקלועות בחרטומן שהטליאה אצל סנדלר לפני החתונה. "ולא עלה בדעתי לקנות לעצמי זוג חדש," היא דשה בבשר עצמה. "את כל הכסף נתתי לה עד היום האחרון. לא יכלה לתת לי כמה גרושים מהכסף שא-נ-י הרווחתי במקום לתת לי לתקן נעליים ישנות? לחתונה שלי? אפילו את השמלה סטלה גיסתי נתנה לי. היא ואפרים אחי התחתנו לפנינו."

"ולמה לא חשבת לקנות בעצמך נעליים?" זו השורה שלי. פעם באמת ניסיתי להטות את הכעס בעדינות. עכשיו אני רק סטטיסטית בזירת כאב ישנה מול אמה. 

"לא עלה בדעתי. הייתי ילדה טובה. כולנו עזרנו בבית. נתנו לה כל מה שהרווחנו."

תיכף יגיע המשפט האחרון. אם לא אשאל שאלות מרגיזות יכבה הזעם מעצמו. זה סיפור יצוק בברזל.

"איזה חמור הייתי".

עד הפעם הבאה.