AFTER HADES PARTY עולה מעולם המתים

זאת שאני בוטחת בה, ישנה עכשיו במים. דגים נושקים לה, נושכים אותה. סרטן יושב על חזה. היא שקעה במצולה מרצונה הטוב (כמה טוב) ואני בוטחת בה, נושקת לה ונושכת אותה, וישנה איתה במים מרצוני הטוב. כמה טוב.

היא בוערת, היא אוהבת. גם ברגע זה. אני לא רוצה עתיד. ההווה מרגש כל כך. הקשיים נעמדים עלינו כמו גל סוער. אנחנו קופצות מעלה כמו דגים עקשנים, משתלטות על הגל, רוכבות עליו וצוחקות. אנחנו שוחות עם הזרם, לא נגדו. הלב רגוע, הבטן חמה, למטה בוער ורוצה אותך. רגע אחרי הסערה אני כבר רוצה אותך וכותבת לעיני כל. לא, לא מכרתי ...

  את מזכירה לי אישה במרכז הבמה. שיערה בוער, דמעות ניתזות לכל עבר. היא חתכה את הכול למען רגע האמת בעיגול האור. שום דבר לא קיים בשבילה מלבד פיה המדבר. את מזכירה לי את הנשים הבוערות על המוקד על אמיתן המכושפת. אני רוצה להראות אותך ככה לכולם. ראו ודעו את יופיה. הקווים המונחים סביב עיניה אלה לשונות האש. היא נכנסה ...

אני רוצה לשכב עם אישה ששאגה עלי ככה. זאת הייתה שאגה של אבא שלי. שחזרת אותה בדיוק מחריד. מה היה שונה – הדמעות בעיניים והאהבה אלי. אהבה מקופלת בתוך השאגה כמו ציפור חמה בתוך סערה. אני רוצה לקלף את הקליפה השחורה, את האריות והנמרים שדבקו בבשרך רועדים, אלימים. להפשיט אותך מבגדי האמת שלך. להגיע לרך, לבוכה ואוהב. לעשות לך נעים ...

  שבת צריכה לבוא בתיאום עם הטבע ולא בכפייה עליו. היום התעוררתי בתחושה מאוד ברורה שאני רוצה להיות לבד, לקרוא לאט, לחשוב לאט ולא לדבר עם אף אחד. בכל זאת, בניגוד לתחושת הבטן, כתבתי מייל לחברה שלי וקיבלתי תשובה: "היום אני מרגישה רצון עמוק בוויפאסנה". הסכמתי מייד, הרי זה היה גם רצוני מלכתחילה, והתחלתי להרהר בכך שלכל אחד יש ימי ...

כמו חיבוק ששורף לך, ככה זה ישרוף. ככה זה יכאב ויבהיר את החושך. אל תפחדי. אחבק אותך חזק, לא ארפה. ישרוף כמה שישרוף. יהרוג את כל חיות הטרף בתוכך. חיבוק ארוך כמו שריפת גופה. עד שתשחירי, תטבעי בדמעות, תתמוססי ותעלי, כמו עוף החול, מהאפר הלח. ככה זה יהרוג אותך. ככה זה יֵלֵד אותך מחדש. אין לך ממה לפחד. זה רק ...

  אני חיה איתך בסוכה. בית ארעי לנצח. קרן אור חודרת מבעד לסכך ומאירה את ניקיון כפותינו השלובות. יגואר בא אלינו, שם את ראשו על ברכייך ואומר: הבית הזה ללא רבב. אין בנו פגם. הרוח מגרשת את הרצונות, הגשם שוטף את הגאווה. רטובות עד חוט כסותנו האחרון, אנחנו משלבות ידיים. בא סופנו, מואר ופשוט כמו דלת פתוחה. הסוכה מסתחררת במערבולת ...

  זאב, השותף שלי לדירה, למד אותו מהבוס בעבודה במשטחי עץ, ואני למדתי מזאב. שמו ניתן לו בשל חריפותו השורפת, חסרת הרחמים. ראשיתו הייתה בגניבה. גנבתי מנה מהסיר של זאב, אכלתי בסתר בחדרי ויצאתי משם אדם אחר, אדם שיודע כאב ויופי מהם, והעיקר, יצאתי אחוזת רעיון לבשל, דבר שאיני עושה בתכיפות. אני עומדת לשתף אתכם במתכון המקודש ודעו שאור נגנב ...

לעולם לא תלכי רחוק ממני. בעוד צעדים ספורים תרגישי את החבל נמתח, תרגישי משיכה חזקה ללבי, למילותיי, תעשי צעדים מהוססים אחורה, אחר כך כבר תרוצי במלוא כוחך כדי להתייצב בפניי, קרוב-קרוב, ולהכריז על עמצאותך הבלתי מעורערת, על נוהל קשר חדש, על דבר מה מהפכני ומתריס שמהווה רק עץ לשורש המשיכה שלך אלי, שלי אלייך. האם תיפסק המלחמה בינינו? האם יורדו ...

תחילה הייתה פליאה אחר כך טבעתי. עיניי היו פקוחות בתוך המים. אך האם היו אלה מים? זמן או אהבה נשאו אותי אל הקרקעית. גופי היה כתם דיו. כמו מה זה נראה לך? הלוואי ותאמרי "חופש".