תרועה נאלמה כותבת, מטפלת במוסיקה
לפני כשנה צפיתי בשעות העדות של אבי לארכיון יד ושם. מרותקת הקשבתי לו מחבר בפני מראיינת זרה שברי זיכרון כדי לתאר כיצד הוברח ממחנה הריכוז ווסטרבוק. בצניעות סיפר, כמעט בהתנצלות כי "מה כבר יש לי לספר?" על השנים כילד במסתור בחווה בכפר הולנדי קטן. וכשסיפר שכילד בן תשע הבין שהמלחמה הסתיימה וחיכה שסופסוף יבואו הוריו לקחת אותו והם לא באו, נצבט לי הלב כל כך שכבר לא יכולתי להחזיק את הדמעות.
אבי הגיע ארצה עם שאר ילדיי בית היתומים באמסטרדם במסגרת עליית הנוער בשנת 1950.
"היה לך קשה בארץ בהתחלה?" שאל אותו בני הבכור במסגרת עבודת השורשים.
"לא." ענה לו אבי שיכולת ההסתגלות שלו (או ההכחשה) יכולה להירשם בכל ספר השיאים.
המראיינת של יד ושם המשיכה ושאלה גם על חייו בארץ. בגיל שבע-עשרה וחצי התגייס אחר-כך השתחרר ועשה בגרויות ועבד ולמד ולמד ולמד והתחתן ויצא למלחמה ועוד מלחמה..
"ממלחמת יום הכיפורים לא חזרתי אותו הדבר." סיפר לה וחייך שוב, באותה התנצלות.
"ממלחמת יום הכיפורים לא חזרתי אותו הדבר." סיפר לה וחייך שוב, באותה התנצלות.
"נפצעת?" שאלה בעניין.
"לא, אנ…"
"אז לא נפצעת." אמרה כמעט מאוכזבת
"לא." ענה אבי.
"אז מה זאת אומרת 'לא חזרתי אותו הדבר'?" שאלה
"לא, לא חשוב." ויתר, כאילו מה כבר יש לו לספר.
אני מבין אותו.
ילדים יכולים להדחיק (זה לא נעלם, זה עדיין שם). למבוגרים קשה יותר ביחוד כשהמראות מתיישבות על מצע הילדות.
צ.ל. מתישבים
אני מסכימה וחושבת שבההגנות הן חשובות כדי להמשיך ולשרוד גם אחרי. תודה גיורא
היי רקפת יקרה. אני כל הזמן חושבת על המפעל הענק הזה, של הנצחת זיכרון השואה דרך הסיפורים של אלה שהיו שם. לדעתי זה אחד המפעלים הענקיים של המפעל הציוני, ואחד החשובים שבהם, אם לא החשוב ביותר. אין כמו מראה עיניים ואין כמו משמע אוזניים. מרגש מאד מאד.
אני חושבת שבמתן העדות, בהזדמנות לבנות סיפור, יש משהו שהוא גם מרפא לנפש, קצת כמו לכתוב או ליצור. תודה לך איריס יקרה
רקפת, איזו עדות מדמיעה.
למה היא לא נתנה לו לדבר ?
"לא, אנ…" – חבל שאנשים קוטעים
אחרים ברגעים הכי חשובים.
האנשים האלה, זה מוכר לי מיד שנייה מסבי וסבתי, החיים עיצבו אותם אחרת,
אחרי מה שעברו הפנים קדימה.
איזה בעיות יכולות להיות לכאורה למי שעבר את מה ששם ?
התאקלמות בארץ וכל דבר …
את יודעת, המעניין הוא שסבי וסבתי שאיבדו כמעט את כל משפחתם שם,
אז ברור שזו טראומה נוראית,
אבל הם לא אנשים דכאוניים בכלל,
ובהרבה מובנים החיים שלהם מלאים
משל רוב הנכדים שלהם היום.
תודה רונית על תגובתך המרגשת. גם אבי חייו מלאים והוא אדם מלא שמחת חיים.
אני חשובת שהמראיינת, על אף שהייתה ברוב העדות מצויינת והקשיבה וכוונה ושאלה בחוכמה, כשזה הגיעה למלחמת יום הכיפורים, היא קצת פיספסה, נראה לי שהיא לא הבינה מה הוא מנסה לספר.
מרגש דווקא ה"אין מה לספר" מספר הרבה
כמו השתיקה
עצוב, חשוב ויפה.