תרועה נאלמה כותבת, מטפלת במוסיקה
סבא נגן לי משהו.
יש לו לסבא עיניים קטנות בצבע שאין לו שם בעולם, שתריס שקוף מפריד בינם לבין מה שבחוץ, ונעליים שלא משמיעות שום קול כשהוא מתנדנד, כאילו הוא בלון מלא הליום ורק חגורת עור חומה קושרת אותו לאדמה. ומתחת לסנטר הקטן, איפה שאין לו צוואר כמו לכל האנשים בעולם, צמח לו לסבא שלי כינור.
סבא נגן לי משהו.
יש לו לסבא עיניים קטנות בצבע שאין לו שם בעולם, שתריס שקוף מפריד בינם לבין מה שבחוץ, ונעליים שלא משמיעות שום קול כשהוא מתנדנד, כאילו הוא בלון מלא הליום ורק חגורת עור חומה קושרת אותו לאדמה. ומתחת לסנטר הקטן, איפה שאין לו צוואר כמו לכל האנשים בעולם, צמח לו לסבא שלי כינור.
סבא נגן לי משהו.
עם אמא הייתי בקונצרט. והיה שם שקט. דממה שמיבשת את הגרון ועושה שצריך להשתעל. וכשמחאו כפיים החזיקו הנגנים את הכינור ביד והשתחוו. כשאני מוחאת לסבא כפיים הוא משתחווה בפני ומחייך חיוך ישר כמו סרגל והכינור נשאר מחובר לו למקומו, כי לכינור שלו יש שורשים שצמחו לו לתוך הכתף והסנטר והלחי ואיפה שהיה צריך להיות לו צוואר אבל אין. ואין שקט, רק קולות אנשים ומכוניות וצלצול מטבעות.
ומה הגברת רוצה לשמוע היום? אני משכלת רגליים אבל לא מנסה לשמור על גב זקוף כמו של אמא כשהיא לובשת את חליפת הקונצרטים ועונדת על ידה את התיק הקטנטן עם הכרטיסים והממחטה.
סבא מכוון את המיתרים, הם קשורים לו ללב וכל פעם שהוא מותח מיתר זה מושך לו קצת בלב ואני יכולה לראות את הכאב במיתרים הרוטטים שבעיניו ואז גם אצלי יש בלב כאב נעים.
סבא תנגן לי משהו משם.
לאמא ולאבא יש תקליטים, כמו שהיו לָאמא ולָאבא שלהם שהשאירו שם. הם יושבים בשקט בסלון ומקשיבים. מנורה קטנה מאירה לאמא את המכנסיים שנפל להם כפתור והעיתון של אבא שלא יודע לשתוק משמיע אנחות נייר רעשניות. סבא תנגן לי כמו מהתקליטים של אמא ואבא.
סבא חייב לנגן כי המיתרים מחוברים לו ללב. הוא לא יכול להפסיק ליותר מידי זמן ואני יודעת שתמיד כשאבוא סבא יהיה שם, מחובר לכינור. רק בימים שיש קונצרט ניגש השומר ומבקש ממנו קצת לזוז שלא להפריע למעבר. וסבא זז בלי שהנעלים שלו ישמיעו קול וכך גם אמא ואבא יכולים לעבור, לקול תיפופי נעליהם, בלי שסבא יהיה להם בדרך.
ומה הגברת רוצה לשמוע היום?
המנגינות מהכינור של סבא ננעצות בי, בבשר, משרישות שורשים. יש עליהן, על המנגינות של סבא, שהן המנגינות מהתקליטים של אמא ואבא, המנגינות מהאולם הדומם, טיפות דם קטנות, כי הלב זו משאבת דם ענקית וכשמושכים את המיתרים קורה לפעמים… לפעמים רואים את הדם גם בתריסים השקופים של עיניו ואני רוצה לצעוק ולומר לו סבא די מספיק. אבל הקשת משפשפת את המיתרים כל-כך חזק שהם צורחים ואת הצעקה שלי אי אפשר לשמוע.
המנגינות מהכינור של סבא ננעצות בי, בבשר, משרישות שורשים. יש עליהן, על המנגינות של סבא, שהן המנגינות מהתקליטים של אמא ואבא, המנגינות מהאולם הדומם, טיפות דם קטנות, כי הלב זו משאבת דם ענקית וכשמושכים את המיתרים קורה לפעמים… לפעמים רואים את הדם גם בתריסים השקופים של עיניו ואני רוצה לצעוק ולומר לו סבא די מספיק. אבל הקשת משפשפת את המיתרים כל-כך חזק שהם צורחים ואת הצעקה שלי אי אפשר לשמוע.
משהו משם, אני עונה בלי קול. סבא, נגן לי משהו משם.
רקפת שלום,
יפים המאוויים והכיסופים של הילד/ה לחיבוק מוזיקלי עוטף ומגן מאת הסבא, ויפה הבקשה לנגינה שתבוא מ"שם" ותיקח אותנו למחוזות אחרים (ואולי שם נגלה דברים נוספים על עצמנו ועל המוזיקה).
תודה ושבת שלום — צדוק
סיפור פיוטי שמנגן היטב את רעשי-שתיקות הלב. המיחבר בין הסוריאליסטי למוחשי, בין שלל הצלילים הקונטרפונקטיים הופך את הלב למעין מיני אולם קונצרטים.
תודה רבה ענת וצדוק על קריאת הסיפור ועל תגובותיכם שאף הן פיוטיות משהו.
מקסים ומרגש, במיוחד עניין שקט הפסיעות, שקט דריכות רגליו, כמו שלא מחובר באמת לאדמה…
ספור יפה ופיוטי ,רקפת, הכתוב מנקודת ראות של ילדה ובשפתה האותנטית
אהבתי את השמוש בניגון ובכינור כראי ללב ורחשיו ,וכביטוי לרצונה של הילדה להתחבר לשורשים
החזרות בספור יוצרים אפקט מהדהד ,לא מרפה
מרגש.
תודה לוסי חנה ואביטל. תגובותיכן מנגנות בליבי 🙂
קראתי כבר לפני כמה ימים, ועכשיו מתפנה להגיב. סיפור מרגש מאד ושלם מאד. עושה חשק לקרוא עוד קצרים משלך. בהצלחה רבה! הוא הופיע באיזה אסופה? בספר שלך?
תודה רבה איריס. אני שמחה על תגובתך לראשונה אצלי ועל שאהבת. הסיפור מופיע כאן לראשונה ולמעשה כמעט ולא פרסמתי סיפורים קצרים למעט הסיפור "רחמי ציון" שהתפרסם במסגרת תחרות הסיפור הקצר של הארץ ו"אי-השפיות" שהתפרסם במסגרת תחרות כתוב של מפעל הפיס.