תרועה נאלמה כותבת, מטפלת במוסיקה
לרגל יום הזכרון הבינלאומילהנצחת קורבנות השואה החל מחר (יום ה)
לא דומָה, לא לאימא לא לאבא.
"את דומה לדודה שלי" אתה שב ואומר. לדודה בלי שם ופנים, כי אין תמונה שתכיר שתעיד.
ולאמך, לאימך אני דומה? אני רוצה לשאול על אימך שאף פעם לא הפכה להיות סבתי ולעולם נשארה "אימך" ורק לך מותר לדבר בה, ורק כשאתה בוחר, ואסור, בתכלית האיסור, אסור לבקש: תספר.
"את דומה לדודה שלי" אתה אומר, ואז בעיניך נדלק אור אחר, וכדי לשמור על האור הזה עוד רגע ועוד אחד אני שותקת ולא שואלת "אבא, איך, היית רק בן שש, איך אתה זוכר?" ואתה באמת לא מספר. גם לא על אימך גם לא על אביך, גם לא על כל הדודים והדודות ועל המסתור, ועד מתי הייתם יחד ומתי כבר לבד, ילד אחד? אני יודעת, סליחה, אסור לשאול, כי לך זה כואב, כואב הרבה יותר. לי יש אבא ויש אימא ואח ואחות ולגברת כץ מהקומה הראשונה אני קוראת "סבתא", בלב. זה בסדר, גם היא רוצה שתהיה לה לפחות נכדה אחת שהיא יכולה לאפות לה עוגיות ולשבת איתה ביחד במרפסת ולשתות מיץ ענבים, ולשאול אותה איך היה בבית-הספר ושהנכדה תעזור לה לסחוב את הסלים וללוש את הבצק. וכדי שלא תתחרט ותחליט שבעצם היא לא רוצה נכדה, אני מתאמצת שלא להסתכל בכלל על המספר שיש לה ולמר כץ על היד, ובטח ובטח שלא שואלת.
"את דומה לדודה שלי" אמרת. עד שיום אחד הפסקת לומר, ואני ידעתי. הדודה שלך בלי השם, שהיא גם קצת הדודה שלי, היא נשארה שם, ואני, אני כבר עברתי לגיל אחר.
הי רקפת.
אותי הקטע הזה ריגש ובעיקר הסוף –
הדודה של פעם שנשארה מאחור בזכרון ברגע
שהדמות המספרת "עברה" לגיל אחר.
בחיים יש גם פרידות קשות שאינן מאנשים או דברים שמחוצה לנו, אלא פרידות מעצמנו בכל מעבר גיל ובקטן בכל יום או רגע.
תודה רונית על תגובתך הרגישה והמתבוננת
אני מוסיפה את תגובתה של חני שלא נקלטה במערכת. תודה חני על התגובה וגם שיידעת אותי שהתגובה לא נקלטה:
מזדהה מאוד עם מה שתיארת, רקפת. עם תחושת הדמיון לקרובת משפחה נעלמה שאין מושג וגם לא יהייה איך נראתה.
תיארת מאוד יפה את התחושה.
סופשבוע טוב,
חני