פלפלים צהובים ורחש פרפרים

כשראיתי את הפרומו לסדרה "פלפלים צהובים" הכרזתי שאני בסדרה הזו לא צופה, אפילו לא בודקת אם היא שווה. כבר מהפרומו היה לי ברור שהילד החמוד והיפה, המתהלך כבתוך חלום עם שבשבת ואוזניות, משחק תפקיד ילד האוטיסט. כמי שעובדת כבר שנים עם ילדים על הספקטרום נדמה היה לי, בהסתמך על הפרומו שזו סדרה העושה רומנטיזציה ללקות במטרה לפרוט על לבבות הצופים.

מצד שני כבר שנים אני מחכה לסדרת דרמה ישראלית, בתוך ים הריאליטי והשעשועונים, שתרתק אותי פעם בשבוע, אבל מתייאשת אחרי הפרק הראשון, רובן נראות לי כמו טלנובלה ישראלית מיותרת. וחוצמזה, בכל זאת סדרה שעוסקת בתחום שכל כך קרוב ללבי.

אז בסופו של דבר לא עמדתי בהכרזתי, התיישבתי לראות את הפרק הראשון, נחושה בדעתי לבוז לחוסר המקצועיות, לסטריאוטיפים, להתייפייפות ל… אבל הופתעתי עד כמה מהר הרגשתי שטעיתי. יופי של סדרה! משחק נפלא ואמין ומדויק, לפחות בכל מה שקשור לילד ולמשפחה – התהליך שהיא עוברת, ההסברים המקצועיים, אפשרויות הטיפול. בלי ליפול לשטיקים, לסנטימנטאליות, היא מצליחה לרגש ולצייר תמונה כל כך אמיתית ונוגעת ללב.

ברומן הביכורים שלי "קול של פרפרים" (שיצא לאור ביולי 2009 בהוצאת מודן, בעריכת שמעון ריקלין) לגיבורה, שירה, יש ילד לקוי תקשורת. הנה הקטע בספר בו מבינים ההורים לראשונה את טיב הלקות של בנם.

ובתקווה להצליח לתקשר היטב בבלוג הביכורים שלי:
" ואז נולד אסף, קירח,  עורו בהיר עד כדי שקיפות.  "הוא מהצד שלך,״ הכריז שעה קלה אחר הלידה, שהיתה מהירה וקלה יחסית ללידה של שחר והותירה בה כוחות מרובים כדי להתענג על תינוקה. היא הצמידה אותו בהמלצת המיילדת אל שדהּ מייד עם צאתו לאוויר העול.  אך הוא סירב בתוקף לינוק ולהפסיק לבכות עד אשר נלקח על ידי המיילדת לבדיקות השגרתיות.  ואלון המשיך לטעון,  למרות פניו העגולים ועיניו המוריקות מיום ליום.  כי הוא דומה לה. אך היא כלל לא הצליחה לראות בו את עצמה וגם לא הצליחה להבין מדוע תינוקהּ החדש אינו נענה לאהבתה ולניסיונותיה הנמשכים לרצותו.  וכל ניסיון להרגיעו בדרכים שבהן הרגיעה כל כך ביעילות את שחר, כשהיה באותו הגיל, עלו בתוהו, ורק העצימו את בכיו שקרע את האוויר סביב וכיווץ את קרביה, והתעצם בכל פעם שלקחה

אותו לחבקו בזרועותיה. וככל שנמשך בכיו וכישלונותיה רבו התעמקה בה תחושת התסכול והייאוש והכאב והאשם. וכשהיה אסף בן שנה וחצי התחילו לרוץ מרופא אחד למשנהו, שיבדוק אם הילד לא שומע כי הוא לא מגיב לשמו, ובעצם הוא לא מגיב לשום דבר שאומרים לו, ובסוף איזה דוקטור וייסמן אמר להם שכן, יש לו נוזלים באוזניים, אבל אולי כדאי להם לפנות גם לנוירולוג שיראה את הילד, ורשם להם טיפות וסירופ לייבוש הנוזלים, שהיו צריכים לדחוף לו בכוח בעזרת מזרק דרך שיניו הנעולות, והנוזל דלף מבין שפתיו. אחרי שישה שבועות חזרו אל הרופא, שאמר שכנראה  הטיפול עזר, וכרגע הוא לא רואה נוזלים באוזניים ושאל אותם אם כבר פנו לנוירולוג והיא אמרה שלא. הוא הציע לפנות לרופא טוב שהוא מכיר וגם סידר להם שלא יצטרכו להמתין הרבה לתורם. הם הלכו ממושמעים לתור שנקבע עבורם והמזכירה הורתה להם להמתין, “דוקטור משולם עוד מעט יתפנה אליכם ,״ואותו דוקטור משולם פתח את דלת מרפאתו לאחר כמה דקות, הביט באסף רגע קצר וחרץ  “כן, לבן שלכם יש בעיית תקשורת, בואו כנסו בבקשה,״ אז אלון צחק ואמר "גם לאשתי.״ אבל דוקטור משולם לא צחק והסביר לאלון משהו שכבר לא שמעה,  אך היטב שמעה שעכשיו גם אלון שותק וחשה בחילה איומה, וכשיצאו עם חתיכת נייר הפניה ל״התפתחות הילד״ הקיאה.  ובצמוד לכאב הצריבה החד מנשוא ולחרדה, שהיתה כמו כדור אש שעתיד מעתה להתקבע בגופה,  ולרצון העז להיעלם בו במקום, כאילו מעולם לא נולדה, הלהיט גם כעס אדיר את מעלה גרונה ואת פניה, ותחושה של הונאה ושוד בערו בה בעוז. ובתוך ראשה נשבעה כי תציל את אסף, היא תציל אותו ותשוב אל דוקטור משולם וגם אל הרופא ששלח אותם אליו,  להוכיחם על טעותם ועל יהירותם. וכשאלון הושיט לה טישו ששלף מכיס מכנסיו ונראה היה כי כבר נעשה בו שימוש פקחה זוג עיניים תוהות, ואלון משך בכתפיו שנראו לה עתה רפות. "תנגבי בהפניה", אמר."