תרועה נאלמה כותבת, מטפלת במוסיקה
לעיתים קטע פרוזה או שירה ממשיכים לדבר בי אבל נדמה לי שזו פעם ראשונה שאני מגיבה לפוסט בפוסט משלי. אז הנה מתוך ספרי "קול של פרפרים" (מודן 2009)
…הוא מחפש את המילים, את הצבעים, את הקול בו יוכל לספר לה את מה שלא אמר כל השנים. והקול שמגיח מתוכו יש בו רכות וכאב, ודבריו כמו טפטוף שעווה על עור חשוף – ציפייה דרוכה לצריבה רגעית המתחלפת במעטה חלק ורך. דרוכה היא שומעת אותו מספר שדוקטור שפירא הוא רופא מצוין. שהוא עזר לו מאוד. שהכול התחיל שם, במלחמה, אם לא היה נופל טיל בדיוק לידו ואנשים היו נהרגים… דרוכה היא שומעת אותו מספר שהפחד מקנן מאז בגופו כמו טפיל, נמצא שם כל הזמן, יושב בחזו, נושם את נשימותיו. כמה כוח הוא צריך כדי להשתיק אותו, והפחד הזה מלבה את הזעם. או משתק. דרוכה היא מקשיבה לו מספר שיש פרצופים וקולות וריחות שהוא לא ישכח לעולם, שחוזרים ומזכירים לו שגם הוא היה יכול להיות אחד מהם, עניין של מזל לכאן או לכאן. דרוכה היא שומעת אותו, וצליל קולו אינו משתנה, אינו עולה, אינו יורד, אינו ממהר ואינו מאט ונותר שקט כל העת, גם כשהוא מספר על הפצועים שדמם צבע את החול תחתם וביניהם גם החובש שאולי היה יכול להציל מישהו אילו ניצל בעצמו, ודאי לא היה עומד חסר אונים כמותו, וחוסר האונים הזה נטע בו שורשים של אשם ובושה וזרות. והיא רוצה לומר לו שהיא מבינה למה הוא מתכוון לגבי הטפיל, כי גם לה יש תחושה כזו של טפיל בחזה שחובט בגרונה וגם של חוסר אונים וזרות, אבל מעדיפה לשתוק כי היא לא היתה בשום מלחמה אז הטפיל שלו הוא בטח גדול וקשה וחונק יותר. ובאותו הקול הוא מספר שאחרי המלחמה המשיך לרדוף אותו רעש הכלים והמטוסים והמרגמות וה… וכל רעש פתאומי החריד אותו, ותחושת הזרות והבדידות והעצב לא פחתה ככל שעבר הזמן, אלא התעצמה, ובכל לילה היה מתעורר שטוף אימה וזיעה ותובנה שאין בחיים כל טעם או תקווה. "אימא שלחה אותי לבקש טיפול," הוא מספר, "והלכתי אפילו שכל כך התביישתי."
בתוך הדממה הארוכה המשתררת היא רואה עתה, איך בכל בוקר היה צועד אל תחנת האוטובוס בדרכו לעבודה, עם התיק העמוס במאמרים ובמחקרים, בצעדיו החדים הנמרצים, כשריחות שאיש מלבדו לא הריח סביבו מלווים את נשימתו, ועל הריחות האלה, ידעה, הוא לא יכול לספר לה, לא מספרים על כאלו ריחות לילדיך, על ריח אבק שריפה ובשר חרוך ודם ומוות ומעיים מתרוקנים רגע לפני וגם לא על המראות והקולות של הכאב ושל הפחד, של האימה שבגסיסה ושל בכי חיילים מתחנן.
דממה של דרך ארוכה ואפורה.
דממה ארוכה משתררת ושירה יכולה לשמוע אותו מבעד לדממה. היא שומעת את המילים ששקטו נארגות, הופכות אותה למצע שקט. היא שומעת גם את המילים שלא אמר, את הריחות שלא תיאר, את הפרצופים שלא שירטט, נארגים לתוך השתיקה שלה, לבדידות ולזרות ולייאוש שלעיתים סוגרים אותה, לאימה ולאשם ולחוסר האונים שהם גם נחלתה, ולכעס שלא מרפה. ורגע לפני שהם מגיעים היא אומרת "אתה יודע, אספי בזמן האחרון מגיב לשמו." ובמבטו אל הדרך הוא אומר, "את רואה, אמרתי לך," אבל היא אומרת לו שהיא חוששת שאסף אולי לא ידבר אף פעם, אבל נזהרת לא לומר לו כמה המחשבה הזו מפחידה ומכאיבה. ולפני שיאמר שגם אייל לא דיבר עד גיל מאוחר וכבר חשבו… היא מודיעה "הגענו."
מעניין העיסוק בפחד כטפיל.
תאור פלסטי קשה של מה שמצטייר כסוג של טבח בשדה קרב.
קראתי. מילה מילה.
כמו ביקוע גרעיני. יודעים איך זה מתחיל. לא יודעים אף פעם איך זה נגמר.
שמח (אם אפשר בכלל להשתמש במילה הזאת במקרה הזה) שהגבת.
תודה נעמה ושמעון על קריאתכם. זהו קולה של הבת בשונה מאצלך שמעון שהקול הוא קולו של מי שהיה ושב פגוע. ניסיתי להראות כאן, ובספר שלי בכלל, את ההדהודים שיש לטראומה במשפחה.
לא התכוונתי לתאר טבח, נעמה, זה מה שהבת מדמיינת שאולי אביה ראה ונשאר בו כצלקת שמלווה בכאב ואשם גם אותה.
תודה
כתיבה רגישה
כל כך יפה ופיוטי את מתארת את הכאב את הטראומה והפצע
והספר נפלא
מומלץ לחפש ולקרוא
תודה חנה וחיבוק גדול
עצם תיאורו של הצלב הזה הנישא על ידינו, אנשים, יש בו בשורה, כך אני מבין: התבוננות כפתח להכלה, לקבלה, לאהבה. כתבת יפה
אני חושבת שבשנים האחרונות יש שינוי בתחום ודיבור פתוח יותר בנושא הלם קרב ופוסט וטראומה.
תודה שכני על קריאתך ותגובתך.
נתראה?
אני אשמח. יומנים החוצה
רקפת יקרה
כוחה של ההקשבה השקטה ניכר בכתיבתך
היא חודרת לאוזן וללב