תרועה נאלמה כותבת, מטפלת במוסיקה
"שמע ישראל," קרא החזן בקולו הערב שנה אחרי המלחמה. ובכה.
"אתה זוכר?"
"אבא," נדהמתי, "למה הוא בוכה?"
"ככה זה," אמרת לי, ונשקת מתוך כוונה רבה לספר התפילה.
הרמתי מבטי לעזרת נשים. גם אימא בכתה. ראיתי.
שאלתי שוב, אבל אתה התפללת חזק וגם הבטן הציקה לך, מרעב.
נצמדתי לרגל שלך אבל הזזת אותי בידך.
"חם," אמרת.
גם בעזרת נשים היה חם, ואימא עמדה והחזיקה את אייל על הידיים, אבל לא היה לה אכפת שנצמדתי לה לחצאית.
"עוד מעט יתקעו בשופר," אמרה.
"למה הוא בוכה, אימא?" שאלתי.
"כי הבן שלו נפל," ענתה בלחישה וליטפה את שערותי ביד שהתפנתה לרגע.
"וכואב לו?" שאלתי.
"זה מאוד כואב כשמישהו שאוהבים נופל," אימא ענתה.
"אבל לבן שלו, אימא," שאלתי, "לבן שלו כואב שהוא נפל?"
"הבן שלו כבר לא מרגיש שום דבר, הוא כבר לא מרגיש שום דבר."
אחר אספה את ידיה להיטיב ישיבתו של אייל על מותנה.
שלא ייפול. הנחתי גם אני ידי. ליתר ביטחון. כי זה מאוד כואב שמישהו שאוהבים נופל.
מתוך ספרי "קול של פרפרים" 2009 "מודן"
סיפור קצר.
מבט מלא, תוהה
של ילדה
המתנדנדת בין המדור התחתון (של התפילה)
לבין המדור העליון (של עזרת הנשים.)
תודה שמעון על תגובתך שרואה את המבט ומבהירה מה למעלה מה למטה ומאין יבוא עזרי.
סוף סוף אני מצליחה להשחיל תגובה (מנסה מאתמול)
פסקאות מקסימות מספר נפלא ,רקפתי,זוכרת את הקטעים האלה ,האפקט המזעזע והטראגי של השכול מובלט דווקא על ידי תמימותה של השאלה הילדית , האם כואב למי שנופל ?
תודה חנה חברתי.
כן, ילדים יודעים לשאול שאלות נוקבות..
שולחת לך אהבתי.
התמימות המכאיבה הזאת…
תודהה נעמה על קריאתך.