תרועה נאלמה כותבת, מטפלת במוסיקה
הרומן שלי עם יהודית קציר התחיל כבר לפני שנים.
"את חייבת לקרוא." אמרה לי חמותי הטרייה שהיתה אז ספרנית בספריית
אשדוד ואני לקחתי את "סוגרים את הים" אתי לירח הדבש וגמעתי אותו
בהתפעמות על חוף הים בסאמוס (אי יווני שבהשראתו גם כתבתי את הסיפור
הקצר 'אי השפיות' שזיכה אותי בתחרות 'כתוב' של מפעל הפיס אבל שאחר כך גנזתי).
אז רומן שמתחיל בירח דבש יש לו כנראה עתיד ויהודית קציר הפכה עבורי,
ולא רק עבורי, הסופרת האהובה בה' הידיעה.
בערך עשור מאוחר יותר פגשתי אותה כסטודנטית באונ' באר שבע. נרשמתי
לקורס לכתיבה יוצרת שלה במסגרת לימודים לתואר שני אבל לא באמת
האמנתי שיהודית קציר בכבודה ובעצמה תנחה את הקורס. זה היה כמו
לצפות לכוכב קולנוע שיכנס לכתה. כשלמרות חוסר האמונה שלי נכנסה
יהודית קציר לכיתה הייתי אני נרגשת כמו ילדה קטנה שרצתה שהכוכבת שלה
תראה אותה, ולו לרגע.
והיא ראתה אותי. בחום המאופק והאצילי שלה, ביכולת להאיר את דרכי
הספרותית ולפתוח מחסומים במפתח הקסם של המילים, יהודית קציר היא
עבורי סופרת וגם מורה ואף יותר. שם, בקורס הסימסטריאלי גם התחלתי
לכתוב את ספרי "קול של פרפרים".
כשקראתי את "צילה", ספרה החדש, שבה אליי משום מה דמותה של יהודית
קציר. לא בדוברת שאוספת ומלקטת עדויות מבני מפחתה, אלא בדמותה של
יהודית, בתה של צילה וסבתה של יהודית קציר. אולי בגלל תיאור עיניה
הכחולות ויופייה או בשל נועם הליכותיה, איני יודעת. אהבתי את הדמות שלה
מאד. אהבתי גם את דמותו של חנן שהלך אחר אהבתו וכמה הדהימה אותי
הדמות השונה שנתגלתה מתוך יומנו (ולא ארחיב כי אולי זה קצת ספוילר)
וכמובן שובת לב היא דמותה של צילה, דמות מורכבת ומתפתחת שמגיעה
לארץ לאחר שאיבדה את עינה בפרעות באודסה ואולי בגלל שנותרה עם עין
אחת משתנה מבטה על העולם (מה שרואים עם עין אחת לא רואים עם
שתיים). צילה היא דמות שמרתק להתבגר ולהזדקן אתה ביחד אבל יותר מכל
נוגעת ללב ומרתקת היא דמותה של ארץ ישראל של תחילת המאה העשרים,
שבאורך פלא, דרך הסיפור המשפחתי, מתוך יומניה המתורגמים בשפה
אותנטית ומשכנעת של צילה, מצליחה קציר להפיח בה חיים ולרגעים,
כשמבטי נדד בין השורות הייתי גם אני שם: ביפו ובבאר שבע, בעזה, בגדרה
ובתל אביב, נלחמת בעוני, ברעב, בפרנסה ובפורעים, מגדלת חמישה ילדים
ומשוועת לאהבה.
היות ואני קוראת לאט, לא מוותרת על אף מילה, היתה לי את הזכות לבלות
ימים ולילות רבים עם הרומן הנפלא הזה. כשנפרדתי מחנן נצבט לבי אך
כשנפרדתי מצילה בכיתי בדמעות ממש, לא עליה אלא עליי, על שעלינו להיפרד.
צילה. יהודית קציר, 509 עמ' הוצ' הספריה החדשה
תודה רקפת על ההמלצה המרגשת והזכרונות "צילה" מונח אצלי על המדף ועתה בעקבות דבריך אקרא אותו ולך מומלץ בחום "אנשי פינות" של אסתי.ג.חיים
ונשיקות
תודה חנה, אני שמחה שעכשיו תקראי כי אני בטוחה שתהני.
אני מבטיחה לקרוא את ספרה של אסתי ג.חיים. שמעתי עליו המלצות חמות (גם היום ברדיו)וכמובן שאני סומכת על המלצתך.
נשיקות
רקפת יקרה ניסיתי להגיב והתגובה התעופפה לי, אני מנסה שוב. הססתי לקנות את "צילה " כי לפעמים אני מתאכזבת מספר שמנחם פרי ממליץ עליו ומשפיע עליו תשבחות. ולרוב אני מתיחסת בחשדנות לספרים שמככבים ברשימת רבי המכר. אחרי שהמלצת אקנה. קראתי את ספריה של הקודמים של יהודית קציר, הראשון היה רענן וכתוב טוב, אבל לא הקפיץ אותי, מהאחרים לא ממש התלהבתי. אבל דמות המורה שאת מתארת שובת לב. ונהדר לך שפתחת אליה קשר כזה. ערב טוב חיה אסתר
גם אצלי צלה על המדף. ומחכה בסבלנות לתורה. תודה, רקפת!
ספר טוב יש לו סבלנות… 🙂
תודה רבה נעמה.
חיה יקרה. את בודאי מבינה מתוך הכתוב שאני אהבתי מאד את ספרה הראשון של קציר. היה בו עבורי סוג של גילוי ולא אכנס לזה כאן.
אבל "צילה" שונה מאד מכל ספריה הקודמים של קציר, מה שמבליט לדעתי את גדולתה כסופרת.
תודה רבה על ביקורך ועל התגובה.
עוררת אותי רקפת אקרא את הספר בקרוב. חיה אסתר
רקפת, רומן מרגש תרתי משמע את מתארת כאן והכל נשזר כל כך יפה מכל הצדדים – יחסך לסופרת-מורתך והתפעלותך מיצירתה. אזכור את המלצתך ל'צילה' של יהודית קציר. יפה תיארת.
רקפת נחמדת (הייתי מוכרחה 🙂
לוקחת את המלצתך לתשומת ליבי ותיאורך את יהודית המורה מקסים
זכיתן שתיכן
תודה ריקי אהבה.
"הרקפת נחמדת" שלך הזכיר לי שהיתה לי מורה (לתנ"ך) שתמיד היתה אומרת לי:
"רקפת רקפת,
ציפור מצפצפת,
הביטי נא רגע אליי…. אני מקווה שהבנת את הרמז."
יום נפלא.
תודה רבה תלמה יקרה. תגובתך גם היא מרגשת.
יום נפלא.
אף אני רקפת רכשתי את הספר ועדיין לא אחזתי בו לקריאה.קראתי את "סוגרים את הים" ונפעמתי ממנו ואת "הנה אני מתחילה" ואף ממנו נהניתי,אבל לא באותה עוצמה. כעת ,בהמלצתך, אתחיל לקרא את "צילה".
תודה רבה עפרה יקרה על תגובתך וביקורך בבלוגי .אני שמחה שהמלצתי דיברה אלייך.