חוֹתַם כְּוִיָּה קָטָן בַּאֲמַת יָד יָמִינִי. אִזְמִיר, אֶמְצַע שְׁנוֹת הָאָרְבָעִים, הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים – יַלְדּוּת: בֵּית מְלָאכָה לַחֲלִיפוֹת מוּכָנוֹת. רְפָאֵל בֶּגָס, בֵּן דּוֹדָתִי, קִבְּלָנִי שֻׁלְיַת חַיָּטִים בְּשֵׁרוּת הַגַּהֲצָנִים הַמּוּמְחִים שֶׁזָּכוּ בַּיָּקְרָה (הַנָּשִׁים גִּהֲצוּ בְּבֵיתָן. אַךְ שׁוּם זֹהַר לֹא נִלְוָה לִמְלַאכְתָן…) כְּוִיַּתִי הִתְקַבְּלָה בְּצָהֲלָה: "סִמָּן לַבָּאוֹת! תִּהְיֶה גַּהֲצָן מְפֻרְסָם כְּשֶׁתִּגְדַּל". . נִקִּיתִי מַעֲבָרִים בֵּין מְכוֹנוֹת תְּפִירָה. נָשָׂאתִי בִּזְרוֹעוֹת נִכְווֹת פִּתּוֹת בָּשָׂר(לֹא ...

    קוֹנְדּוֹר הָיִיתִי בְּרֹם רֶכֶס, בְּהָרֵי הָאַנְדִים. יַחַד אִתִּי, תַּרְמִילַאי מֻזָּר – כַּלָּה בָּאָגָם הַקָּר נָחוּאֶל חוּאַפִּי, הַיָּפֶה עַד כְּאֵב. לִגְמֹעַ שׁוֹקוֹ חָם בְּבָּרִילוֹצֶ'ה. שָׁם אֵשׁ מִתְכַּחֶלֶת, הָדָר גָּבֹהַּ, מַקְפִּיא, וְקִינַת אֶלֶם רְחוֹקִים. לְהַמְשִׁיךְ הָלְאָה לְאֶל-בּוֹלְסוֹן. לְהַדְרִים חוֹלְמִים. בְּהָרֵי רוּחַ נִפְעֶמֶת נוֹשְׁמִים שֶׂגֶב הוֹזֶה. אֲנִי רַק מְשַׁעֵר עַל מָה וְעַד כַּמָּה אוֹבֶדֶת זֵהוּת בְּבּוּאֵינוֹס אַיְירֶס הָאֲבוּדָה הָעַלְמָה-הַסְּטוּדֶנְטִית שֶׁעִמִּי. עֶצֶב ...

  עשרים ושבע שנים ישב מנדֶלָה בכלא, על לא עוול בכפו, לפני שהשתחרר ונבחר לנשיא וכו'. אולי זה מיועד לנחם אותך, אלא שגָס לִבך ואינו נוהה אחר מעשיות נחמה ולֶקח. ואף על פי כן, תודֶה, מוטיב עשרים ושבע השנים מסעיר ואינו מותיר מרגוע. מדובר דווקא בגיל העמידה, שבו האדם בונה את עיקרו של מפעל חייו.   דומֶה, קוללו הנפשות להתחבט ...

       לא מזמן "החלפתי קידומת" משש לשבע. אמנם נאמר ש"ממַשבר למַשבר כוחנו גובר", אבל אני מעדיף מילה פחות דרמתית: "רֵי-אוריֶינְטַציה" – אכן, גיל השבעים מתאים לאי-אלו עדכונים בסולם העדיפויות, אולי לשינויים כלשהם בכתיבה, שלא קל לעשותם. אי לכך, המלצתי בשער האחורי של מעין הבטחה לראות בספר "עוד סיכום ביניים על חסדם של החיים נעדרי השגב".   "בשולי החיים ...

      עֲצֵי הָאֲבוֹקָדוֹ מִזַּן "ווּרְץ" הֶם נְמוּכֵי קוֹמָה, סְבוּכִים וְמְעֻקָּמִים, לֹא יְדִידוּתִיִּים לַחַקְלַאי, בִּלְשׁוֹן הַמְעָטָה. פּוֹרִיּוּתָם לֹא מִי יוֹדֵעַ מָה, וְהַקָּטִיף מְאֻחָר וּמְאַכְזֵב. הַחֶלְקָה נִדַּחַת, מֻזְנַחַת לְמַדַּי, קְרוֹבָה לְפַסֵּי הָרַכֶּבֶת. בַּחֲסוּת עַלְוָתָהּ נָמִים צְפָעִים בַּחֹם הַיּוֹקֵד שֶׁל הַקַּיִץ. עָלֶיךָ לִפְקֹחַ עֵינַיִם וְאָזְנַיִם לְכָל רַחַשׁ בָּעֵשֶׂב הַיָּבֵשׁ, הֶם מְסֻגָּלִים לְזַנֵּק מִתּוֹךְ הָעִשְׂבִּיָּה הַפְּרוּעָה, לְהִתְרוֹמֵם וּלְהַכִּישְׁךָ בְּגֹבַהּ הַמִּפְסָעָה, מְזַעֲזֵעַ לַחֲשֹׁב ...

  מֶרְקָדָה מִקוּסְקוּנְז'וּק, רֹבַע הָעֹנִי שֶׁל אִיסְטַנְבּוּל רַבָּתִי, הִיא, בַּעֲלָהּ לִיעֶזֶר וּשְׁנֵי יְלָדֶיהָ הָרַכִּים הָיוּ שְׁכֵנֵינוּ בַּבְּלוֹקוֹנִים, דֶּלֶת מוּל דֶּלֶת. הוֹרַי, מָאדָאם קְלָרָה וּמוּסְיוּ אַבְרָם, שֶׁהָיוּ מְבוּגָרִים וּמְנֻסִּים מֵהֶם כָּלְשֶׁהוּ – פָּרְשׂוּ עֲלֵיהֶם אֶת חֲסוּתָם. כְּתַלְמִיד כִּיתָה הֵ"ה אוֹ וָא"ו וַחֲנִיךְ נִלְהָב בְּ"הַנֹּעַר הָעוֹבֵד וְהַלּוֹמֵד" בְּבֵית הַסֵּפֶר הָאֻמְלָל לְיַלְדֵי הָעוֹלִים בְּסָרָפֵנְד-אַל חָרַאבּ – הִצְטַיְּנוּתָהּ שֶׁל מֶרְקָדָה בִּקְרִיאַת גּוֹרָלוֹת בְּמִשְׁקְעֵי הַקָּפֵה ...

    Jamie Cullum Live au Zenith de Paris, 16.12.2010 . איש ממכירי לא יאמין לי, אם אספר להם שרותקתי, שמוסמרתי מוקסם למרקע הטלביזיה (Mezzo, איך לא? ב 3.1.2011) מסתכסך בבליל מחשבות והשוואות מבלבלות… הרי אין חוט מחבר אחד בין העולמות שהתגלגלתי לתוכם, ושאני חי בהם גם היום – לבין, שומו שמיים, מופע של מוזיקת רוק וצעקות (למעשה גם ג'אז, ...