שלמה אֲבַיּוּ: שיר ושיח משורר ומתרגם
לא מזמן "החלפתי קידומת" משש לשבע. אמנם נאמר ש"ממַשבר למַשבר כוחנו גובר", אבל אני מעדיף מילה פחות דרמתית: "רֵי-אוריֶינְטַציה" – אכן, גיל השבעים מתאים לאי-אלו עדכונים בסולם העדיפויות, אולי לשינויים כלשהם בכתיבה, שלא קל לעשותם. אי לכך, המלצתי בשער האחורי של מעין הבטחה לראות בספר "עוד סיכום ביניים על חסדם של החיים נעדרי השגב".
"בשולי החיים אַתְּ הָלַכְתְּ – ונפלת לצידהּ של הדרך". נעוצה בזיכרוני שורת שיר זו של משורר קיבוצי, שבעוונותי שכחתי את שמו (אולי רבינוב?) ששירו הופיע בכתב עת ישן בשם עתידות. שולי החיים אינם מקום חסר ערך, שאין בו להעניק השראה לשיר. כתבתי לא מעט על צדי הדרכים, ומרבית האנשים היקרים לי הילכו או מהלכים שם גם כיום. איני מתרשם מתהילה ושגב.
נולדתי באיזמיר, ברובע יהודי מתפורר, עשירי היהודים כינו אותנו "הזבל שלנו". מעמדנו לא שפר בהרבה גם לאחר "העלייה". גדלתי בבלוקונים במושבה נס-ציונה. ברבע המאה האחרונה אני חי בקיבוץ שמספר הנפשות בו כ 650 איש בלבד.
לא עשיתי לי שם בגיבורים ואיני נמנה עם הידוענים ואבירי הרייטינג. שתי חטיבות חיים העשירוני כאדם וכמשורר: עשרים שנה של חיים עם העצים, כלומר, במטע האבוקדו והאפרסמון של געש, ועשרים שנים אחרונות של שירותי במילואים ביחידת "התצפיתנים ארוכי הטווח" לאורך הירדן והדרום: החיים בשדה בין העצים, והבדידות של התצפיתן המשקיע עצמו עד שכחה בנוף המדברי משני עברי הירדן, הכניסו לחיי ולשירתי יסוד פנתאיסטי, מודעות לקיום ממד אחר, שרק מדיטציה וחוויה מיסטית פוקחות את העיניים למציאותו.
אני מדבר לעתים ברגש ומתבטא בחריפות, אולם, איני מר נפש. להיפך, אני שלם עם הצורה בה חייתי, אני ממשיך לחיות על פי דרכי. באשר לשירה ולאמנות הריני מבהיר: הן אינן חייבות לי דבר – אני חייב להן את טעם חיי ותכליתם.
נולדתי באיזמיר, ברובע יהודי מתפורר, עשירי היהודים כינו אותנו "הזבל שלנו". מעמדנו לא שפר בהרבה גם לאחר "העלייה". גדלתי בבלוקונים במושבה נס-ציונה. ברבע המאה האחרונה אני חי בקיבוץ שמספר הנפשות בו כ 650 איש בלבד.
לא עשיתי לי שם בגיבורים ואיני נמנה עם הידוענים ואבירי הרייטינג. שתי חטיבות חיים העשירוני כאדם וכמשורר: עשרים שנה של חיים עם העצים, כלומר, במטע האבוקדו והאפרסמון של געש, ועשרים שנים אחרונות של שירותי במילואים ביחידת "התצפיתנים ארוכי הטווח" לאורך הירדן והדרום: החיים בשדה בין העצים, והבדידות של התצפיתן המשקיע עצמו עד שכחה בנוף המדברי משני עברי הירדן, הכניסו לחיי ולשירתי יסוד פנתאיסטי, מודעות לקיום ממד אחר, שרק מדיטציה וחוויה מיסטית פוקחות את העיניים למציאותו.
אני מדבר לעתים ברגש ומתבטא בחריפות, אולם, איני מר נפש. להיפך, אני שלם עם הצורה בה חייתי, אני ממשיך לחיות על פי דרכי. באשר לשירה ולאמנות הריני מבהיר: הן אינן חייבות לי דבר – אני חייב להן את טעם חיי ותכליתם.
* * *
החילותי לכתוב שירים בנס ציונה, בכיתה חי"ת (1953-54). המשכתי בתיכון, בשרות הסדיר ואף באוניברסיטה, בה עשיתי ("כשהייתי צעיר ובלתי אחראי למעשי…") תואר ראשון בשפה וספרות ערבית ובהיסטוריה של ארצות האסלאם. כל מה שכתבתי בתריסר השנים הראשונות חסר ערך אמנותי. ניתן לכנות שנים אלה כבית הספר שלי לכתיבה. רק מאמצע שנות השישים מתחילים לבצבץ סימני היכר אמנותיים, מוטיבים, נושאים ובעיקר גישות שיתלוו לשירתי עד היום.
גם בספר הבתולין שלי עשב על הסף שהופיע ב 1973 ומכונסים שירים משנות השישים בעיקר, כגון עקלתון או ראי בין הפחים – ניתן להבחין ביטויים לשבר שבין העבר להווה, לחילופי התרבויות, לזהויות המשתברות והמתחלפות זו בזו, התרסה חריפה כנגד החברה הסובבת ונקיטת עמדה של "נגדה נא שפר חלקתכם – נתיבי עקלתון", ביחס לחברות שחייתי או שאני חי בתוכן.. יושב על הגדר ואיני שייך לא לכאן ולא לשם… נבואות שחורות שהגשימו את עצמן… ניכור, ויסוד חשוב לי במיוחד – ביקורת תרבות המוצא שלי, שתלך ותתגבר עם השנים. יש עדיין משוררים המתרפקים ואפילו מפארים את תרבות אבותיהם. הייתי אחד המעטים, אם לא היחיד, שמראשית כתיבתי – יחסי למסורת ולתרבות העבר היה אמביוולנטי במובהק.
בתנאים החברתיים והמדיניים ששלטו בארץ, יש לראות בכתיבתי העוסקת בשיקום הזיכרון – פעילות חתרנית, ולא נוסטלגיה שאני מכנה אותה לשלשת רגשנית. עמדותי האמביוולנטיות לא הביאו לי חברים רבים. אני נוטל אחריות על עברי ומשלם את המחיר, אם לא בהנאה, לפחות בהשלמה.
ניתן לומר שבשנות השישים-השמונים עסקתי לא מעט במה שאני קורא לו שירת מחאה חברתית (לא עדתית, מזרחית או אתנית…). אגב, הימין והשמאל הישראליים, מחאתם היתה ועודנה מדינית-פוליטית, לא חברתית. שהרי אלה כמו אלה, מאכלסים עדיין את העיליתות: למה להם לשנות סדר קיים?
לא אחדש דבר באומרי שבעשורים הראשונים לקיום המדינה המונח עם ישראל בספרי הלימוד ובמערכת ההוראה השתרע רק מ"בויבריק עד יהופיץ…" בשנות השבעים והשמונים החליטה ממשלת ישראל לטפל במחלה זאת על ידי "שילוב מורשת יהדות המזרח". בלית בררה ובלב חצוי תמכתי בצעד הזה, שאמור היה להיות אמבולטורי-זמני, בדומה ל Blackstudies שהוכנסו לאוניברסיטאות ארצות הברית. מהר מאוד התגלה, שם כמו אצלנו, שהתרופה גרועה יותר מהמחלה. אלא שיותר מדי אנשים חוצבים, גם היום, את פרנסתם במכרה החשוך הזה… ואמנם, גם כחלוף חמישים שנה מראשית כתיבתי העברית-ישראלית, נלמדים שירי, ודווקא הבוסריים והחלשים שבהם, כחלק מתכנית הלימודים של מדינתנו. על זה אומר הפתגם הערבי העצוב: "הקאדי, ממשיך לאנוס את אמי – לפני מי אתלונן?"
בשנים 1963-1962 הייתי ממארגני "תא הסטודנטים למיזוג גלויות" – חוג רעיוני-אידיאי באוניברסיטת ירושלים, שהתחבט בנושאי המחאה החברתית ובהתנגשות הציביליזציות של המזרח והמערב. אמרתי שם בלשון ליצנות משפט המעיד על יחסי הדו-ערכי, כבר אז, לכל נושאי הדת והתרבות היהודית, ולא רק זו שבאה מהמזרח: "עלינו להעלות לשלטון את השכבות המקופחות בישראל," ולא שכחתי להוסיף "ולהימלט במטוס האחרון לפאריס!"
* * *
מבלי לוותר לחלוטין על המחאה החברתית, נושאי החברה בכתיבתי הלכו ונחלשו לטובת נימה הגותית ואפילו רליגיוזית-וידויית. שירתי ממשיכה, לטוב ולמוטב, לעשות שימוש בחומרים אוטוביוגרפיים, בבחינת "מבשרי אחזה אלוה", כלומר, להביא עדות אישית, מכלי ראשון. לא עלילותי ועברי האישי מעניינים אותי, כי אם הניסיון למצוא משמעות לקיום האנושי, ודרכי היא לצאת מהאירוע למשמעותו, מהקונקרטי, מהחומרי – להגיע לרוח שמעליו.
גם אני הקטן, מייחל שהעברית תאהב אותי הרבע ממה שאני אוהב אותה. בחרתי לכתוב בשפה תקנית וגבוהה. אמנם, עם השנים, העברית, שפת כתיבתי היחידה, הולכת ומתקרבת לשפת הדיבור, אבל עודי סולד מהסלנג ומן החיזור אחר טעם ההמון ומן "הנכונות הפוליטית".
גם אני הקטן, מייחל שהעברית תאהב אותי הרבע ממה שאני אוהב אותה. בחרתי לכתוב בשפה תקנית וגבוהה. אמנם, עם השנים, העברית, שפת כתיבתי היחידה, הולכת ומתקרבת לשפת הדיבור, אבל עודי סולד מהסלנג ומן החיזור אחר טעם ההמון ומן "הנכונות הפוליטית".
איני מזלזל כלל בחשיבות ההתקבלות או האי-ההתקבלות של השירה על ידי קהל היעד שלה, ואני מודע לשולייתי, שבמידה לא קטנה נובעת ממבנה אישיותי. במונחים קיבוציים מיושנים כלשהו אגיד: מוצאי פרולטרי למהדרין, אולם, פיתחתי טעם ארסיטוקרטי למדי.
התנגדתי ועודני מתרחק מהתארגנויות "עדתיות", מהתרפקות על שירת הנענע והקוסקוס, מ"זמרי הקסטות" וממשיכיהם, מן הליריקה של השין-גימלים ללא הבדל מוצא, מין ודת… מודה, אני יפה נפש, מה לעשות? אוהב מוסיקה קלסית, מנוי קבוע לאופרה, לג'אז, ולמחול מודרני בעיקר, חובב פלמנקו, מכור לאמנויות פלסטיות, (במקורי חשבתי להיות צייר…), ומבקר חריף של דתות האסלאם והיהדות וכו'.
התנגדתי ועודני מתרחק מהתארגנויות "עדתיות", מהתרפקות על שירת הנענע והקוסקוס, מ"זמרי הקסטות" וממשיכיהם, מן הליריקה של השין-גימלים ללא הבדל מוצא, מין ודת… מודה, אני יפה נפש, מה לעשות? אוהב מוסיקה קלסית, מנוי קבוע לאופרה, לג'אז, ולמחול מודרני בעיקר, חובב פלמנקו, מכור לאמנויות פלסטיות, (במקורי חשבתי להיות צייר…), ומבקר חריף של דתות האסלאם והיהדות וכו'.
השירה, בנוסף להיותה אחת מאמנויות הלחימה של האדם בחיפוש זהותו ובהתחקות על משמעות חייו, היא, יחד עם האמנויות האחרות – המפלט האחרון של הקדושה. מעבר לשאלה מה היא יכולה להעניק, מדובר בראש וראשונה, באורח חיים, באורח חשיבה והרגשה.
אין לי ספק שהשאלה "שירה מהי, מה תכליתה?" תמשיך להעסיק אותי ואתכם עוד עת רבה. הריני מפנה אתכם כאן למובאה מספר שקראתיו לפני למעלה מעשור, ובימים אלה אני שב וקורא בו כאילו היה סידור-תפילה… כוונתי ל"Vents" – "רוחות", ספרו האניגמאטי של Saint-John Perse הצרפתי, חתן פרס נובל לשירה ב 1960:
הציטוט בתרגומי החופשי: "אולם, מדובר באדם! ובאדם עצמו – מתי לבסוף ידונו בו? האם מישהו בעולם יישא ברמה את קולו? הרי מדובר באדם, בנוכחותו ההומאנית, במבט חודר אל מרחבי הימים בפנימיותו. מהרו! מהרו! בואו להעיד למענו!"
ועוד משפט מסֵפר זה שלקחתיו כמוטו לאחד משירי ובו אסיים את דברי: "תינתן לנו, לאנשים החיים, המלֵאות שנועדה לנו!"
Qu'on nous donne, ô vivants, la plénitude de notre dû!.
לב מי יישאר אדיש לכמיהה המשוועת הזאת?
.
אין לי ספק שהשאלה "שירה מהי, מה תכליתה?" תמשיך להעסיק אותי ואתכם עוד עת רבה. הריני מפנה אתכם כאן למובאה מספר שקראתיו לפני למעלה מעשור, ובימים אלה אני שב וקורא בו כאילו היה סידור-תפילה… כוונתי ל"Vents" – "רוחות", ספרו האניגמאטי של Saint-John Perse הצרפתי, חתן פרס נובל לשירה ב 1960:
הציטוט בתרגומי החופשי: "אולם, מדובר באדם! ובאדם עצמו – מתי לבסוף ידונו בו? האם מישהו בעולם יישא ברמה את קולו? הרי מדובר באדם, בנוכחותו ההומאנית, במבט חודר אל מרחבי הימים בפנימיותו. מהרו! מהרו! בואו להעיד למענו!"
ועוד משפט מסֵפר זה שלקחתיו כמוטו לאחד משירי ובו אסיים את דברי: "תינתן לנו, לאנשים החיים, המלֵאות שנועדה לנו!"
Qu'on nous donne, ô vivants, la plénitude de notre dû!.
לב מי יישאר אדיש לכמיהה המשוועת הזאת?
.
משכן האמנים, הרצלייה 26 במאי 2010