בננות - בלוגים / / עולמות אנטיפודיים בהיתקלם…
שלמה אֲבַיּוּ: שיר ושיח
  • שלמה אביו

    יליד איזמיר, תורכיה (6.2.39), עליתי כילד עם הורי (1949) גרתי בנס ציונה ולמדתי תיכון בראשון לציון. באוניברסיטה העברית בירושלים עשיתי (כשהייתי צעיר ובלתי אחראי למעשי...) ב.א. בערבית ובהיסטוריה של ארצות האסלאם, ולאחר מכן עבדתי שנים אחדות כמורה תיכון (שאני מעדיף להתכחש ולשכוח אותן!). למילוי טפסים מגדיר את עצמי כמשורר עברי-ישראלי וכמתרגם שירה מספָרדית, קָטָלָנית ותורכית (פרוזה כתבתי ותרגמתי מעט). אבל, עם יד ללב, מעדיף את ההגדרה: "אני האיש שמָרִיבֶּל אֶסְפִּינוֹזָה אָגִילָר אהבה לרגע קט", ומן הכַּן הזה איש לא יוריד אותי... לפני צאתי לגמלאות עבדתי שנים אחדות באוניברסיטאות תל אביב ובר אילן: בראשונה כעורך לשוני ב"מכון לחקר הציונות" ובשנייה ב"מרכז שלמה מוסאייף לחקר הקבלה", אליו חזרתי אשתקד (2009) לצורך פענוח ותרגום כתבי יד נדירים של בני כַּת הדוֹנְמֶה (= השבתאים שהתאסלמו), הכתובים לדינו ותורכית-עות'מאנית. פרסים בתקופה האחרונה: פרס ראש הממשלה ל 2008, ופרס מדור הספרות בקרן חבצלת (של השומר הצעיר) ל 2009. מ 1979 – חבר קיבוץ געש. גרוש, השבח לאל, אבא לליאור וסבא לשלושת ילדיה. שתי התנסויות הטביעו חותמן עלי כאדם וכמשורר: נוף המטע בעשרים שנות עבודתי בגידולי האבוקדו והאפרסמון, ונוף המדבר בעשרים השנים האחרונות של שירות המילואים כ"תצפיתן ארוך טווח" לאורך הירדן ובדרום. ולסיכום: השירה, הספרות, והאמנות (ציור ומוזיקה בעיקר) אינן חייבות לי דבר וחצי דבר, אני חייב להן את טעם חיי ותכליתם. ספרים שלי שפרסמתי: 2010 – מֵעֵין הבטחה, שירים, קשב לשירה 2009 – Cambio de piel en Estambul, הוצאת Diputacíón de Granada, גרנדה, ספרד 2007 – Vigia de largas distancias, הוצאת Juan de Mairena y de libros לוּסֶנָה-קורדובה, ספרד 2007 – ניווט בגבעות גורל, שירים, קשב לשירה 2006 – רוקי מרציאנו, גיבור נעורי, שירים, קשב לשירה 2000 – Monte de beatitudes, הוצאת Aleph, קָרָקָס, ונצואלה 2000 – El fin de los naranjales, הוצאת El pez soluble, קָרָקָס, ונצואלה 1994 – Caballos en Jerusalén, פלפוט, הרצליה 1994- זְקִיפֵי אַהֲבָה וּנְטִיפִים, סיפורים, ספרית פועלים 1987 – תעוקת השכבות, שירים, ספרית פועלים 1984 – צל מוּכָל, שירים, הקיבוץ המאוחד 1980 – אנקת מדרגות, רומן, הקיבוץ המאוחד 1979 – שורשי הים, שירים, הקיבוץ המאוחד 1976 – במראות הצובאות, שירים, הקיבוץ המאוחד 1973 – עשב על הסף, שירים, מ. ניומן # ספרי אחרים שתרגמתי: 2010 - לוּאִיס סֶרְנוּדָה, (מספרדית), תשוקה ומצוקה, שירים, קשב לשירה 2008 – ז'וֹאָן מַרְגָּרִיט (מקָטָלָנית), מבט במראָה הפנימית, שירים, קשב לשירה 2006 – לוּאִיס גַּרְסִיָּה מוֹנְטֶרוֹ (מספרדית), שיעורים באינטימיות, שירים, קשב לשירה 2004 – ז'וֹאָן מַרְגָּרִיט (מקטלנית), מעולם לא ראיתי עצמי יווני, שירים, קשב לשירה 2001 – "Ausiás March - 10 poemes 10 llengues" Ediciones 3i4, Valencia, España אָאוּזִיאַס מָארְצ' (בתרגומי מקטָלנית לעברית), ספר מחווה לקלסיקון הרנסנסי. 1997 – אוֹרְחָן פָּאמוּק (מתורכית), הספר השחור, רומן, כתר 1997 – לָארִי קִינְג (מאנגלית), לדבר צריך לדעת, ספר-יַעַץ, אחיאסף 1996 – לוּאִיס סֶפּוּלְבֶדָה (מספרדית), הזקֵן שקרא סיפורי אהבה, רומן, כתר לקראת פרסום: 2011 - מעבורת בְּיַם השַׁיִשׁ (בתרגומי מתורכית), אנתולוגיה מהשירה התורכית החדשה, קשב לשירה 2011 – ז'ואן מרגריט (מקָטלנית), "זה לא היה רחוק, זה לא היה קשה" שירים, קשב לשירה #

עולמות אנטיפודיים בהיתקלם…

 

 
Jamie Cullum Live
au Zenith de Paris, 16.12.2010
.
איש ממכירי לא יאמין לי, אם אספר להם שרותקתי, שמוסמרתי מוקסם למרקע הטלביזיה (Mezzo, איך לא? ב 3.1.2011) מסתכסך בבליל מחשבות והשוואות מבלבלות… הרי אין חוט מחבר אחד בין העולמות שהתגלגלתי לתוכם, ושאני חי בהם גם היום – לבין, שומו שמיים, מופע של מוזיקת רוק וצעקות (למעשה גם ג'אז, להטוטנות ופופ). אכן, אין דבר הרחוק ממני כמו זמרי רוק המשלהבים עד שיכרון-חושים קהל עצום של צעירים… אפילו את "השמות הגדולים" שבהם לא קלטתי… קל יותר לתאר לעצמכם את הרב מר"ן עובדיה יוסף, צופה להנאתו ברקדניות סמבָּה מולאטיות החושפות שֵׁת וָשָׁד (Mama mia!, בקרוב אצלנו!) בקרנבל של רִיוֹ…
.
כדי להתביית לנושא, להלן פרטים אחדים מהוויקיפדיה הקדושה: ג'אמי קולום: זמר פופ/ג'אז וכותב שירים בריטי, נגן בחסד בכלי נגינה רבים. פרסם עד כה כך וכך אלבומים. כדי להשיג כרטיס לאחד ממופעיו יש להצטייד בידע גנוסטי, נחישות, דבקות עיקשת…
את תוכניתו פתח עיטור דיגיטאלי של פסנתר המתחיל להעלות עשן, עד שפיצוץ מפזר את חלקיו לכל רוח – הכנת לבבות למה שיתרחש בשעה הבאה על הבמה ובאולם האיצטדיוני שבקושי יישאר על תילו, כאשר ההשתוללות תטלטל את הקהל. מן הסתם אסרו את הכניסה לבני יותר מעשרים-עשרים וחמש…
לכאורה, מראהו של ג'אמי קולום זה אינו של דוגמן מצודד לבבות, בחורצ'יק שמנמן, לא משהו מיוחד… אלא שבמקרה הזה מדובר בהר געש פולט לבה, סלעים ותמרות עשן, נוכחות-במה ואתלטיות שאינה מביישת בָּבּוּן-זכר-אלפא בשיא תהילתו.
אל תבינו אותי שלא כהלכה, איני מותח כל ביקורת, אדרבא, הופתעתי מזה שהוא כבש את לבי והחזיק בו עד לפרידה, כשעלה על פסנתר (גם במהלך ההופעה ניתר עליו, וממנו, פעמים רבות!) וקפץ משם אל הבמה, ובניתורים מסוכנים ומלאי-חן צנח ישבנו איכשהו על שרפרף הפסנתר המזועזע כדי לתת עוד הדרן מרשים ויפה.
מה לא עשה בחורנו זה על הבמה? את ביצוע השירים ואת כל ההופעה בעצם, סיכמתי לעצמי במלים: מסירות נפש, נתינה עצמית עד כלות הכוחות. שליטה וירטואוזית, יכולת לעבור מן הצעקה הפראית לעדנה רומנטית מלטפת אָלָא-פראנק סינטרה, חמימות צובטת לב של שאנסונר צרפתי, ביטחון עצמי, חופש, אילתור, ספונטאניות, ניצוח על שירת הקהל המכיר את המנגינות והמלים, ובקיצור, מעשה אהבה פומבי המאחד במה ונגנים (שכחתי להוסיף "ולהקתו" בתחילת דברי), קהל וזמר, אולם ואַמות סיפים. רמזתי בתחילה על בלבול שליווה אותי, על חיבוטי נפש. אפרט יותר לקראת הסיום.
.
לא יכולתי להימנע מלעשות השוואות בין האמן הצעיר והמקסים הזה וקהלו או במלים אחרות, בין הדור הצעיר החי כיום – לבין הדור שלי! די לומר שנולדתי בשנה בה פרצה מלחמת העולם השנייה, והרסה ללא שוב עולמות, קרעה את המשכיותן ואת מרקמן העתיק של תרבויות, דתות, שפות ואמונות.
רק מרחק סיגריה אחת בסירה הפריד את האי היווני כיוס, ממנו שמענו את רעמי תותחיהם של הגרמנים, לעיר הולדתי, איזמיר התורכית, המואפלת והמורעבת. על איזו מדרכה היו הגרמנים או התורכים שאהדו אותם, מנפצים את גולגולתי כתינוק? והשנים שלאחר מכן: דיכוי, רעב, עוני, מחלות ומצוקות. מה הפלא שגדלנו מסורסים-משהו, מפוחדים ומתנצלים על החמצן שאנו נושמים? גם לאחר ה"עלייה", הרי גדלנו ונשמנו בצד הלא נכון של המתרסים התרבותיים-החברתיים-הכלכליים… ודווקא לא הפכתי לפוסט-ציוני, שרותי הצבאי הממושך תרם לי רבות, הייתי חקלאי במטע האבוקדו ואהבתי את זה. אני יודע שזה נשמע אנכרוניסטי. לא איכפת לי.
.
כמה יפה עולמם של הצעירים מול עולמנו! ואיזה בליל מבלבל של קנאה, טרוניה, החמצה, הבנה, התפייסות והשד יודע מה עוד מתלווה למחשבותי, לריגשותי, ליתר דיוק… הדורות הצעירים מאיתנו גדלו וגדלים מול עינינו מבלי לשער או לנחש מה קדם להם, ואולי טוב שכך, ופורשים, לשמחת הלב, את מלוא מוטת הכנפיים, ומסוגלים לשיר ככה ולהשתולל ככה יפה, שבא לבכות…
 
געש, ‏03 ינואר 2011
#
 

2 תגובות

  1. כתבת נפלא, שלמה.

    ואני לוקחת לי את ההמלצה. הם מקרינים הכול שוב. גם זה מה שטוב בהם.

    ואגב, אם אתה ער לפעמים בלילה, יש שם קונצרטי ג'ז נהדרים.

    • שלום יעל,
      .
      תודה לך על העידוד, שחשתי בו כבר מתחילת צעדי בבלוג פה.
      כל טוב לך ושבת שלום לך – שלמה אביו

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לשלמה אביו