פסימיזם אקולוגי

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

 בקרוב מתפרסמת מסה פרשנית שלי לשני סיפורי הבריאה בספר בראשית, בגיליון 3 של כתב העת טבור המוקדש לשיח האקולוגי (עורך: יותם חותם). להלן ההקדמה למסה זו שמציגה עמדה פסימית לגבי האפשרות לשינוי אמיתי בנושא האקולוגי וקישור של העמדה הזו לפרשנות שלי. זהו חלק מפירוש לספר בראשית שעומד לצאת כספר במהלך השנתיים הקרובות.

ראו גם טור שלי במעריב בנושא

"ארורה האדמה, בעבורך": פירוש לסיפורי הבריאה בספר בראשית

יצחק בנימיני

על סף תהום – פתיחה

"מה עושים?". זו השאלה שאנו שואלים היום, והיא נענית באופן מבודח בשאלה "מה עושים כדי שלא נעשה?". אנו מצויים עמוק בתוך סתירת העשייה, במלכודהּ, שהרי ברצותנו למנוע את התחממות עולמנו, אם בכלל אנו מצליחים במשימה, לרוב אנו מרסנים במקצת את קצב ההתקדמות של מנועי העשן הקפיטליסטיים, או שמצליחים למצוא חלופה, כמו התירס כדלק, שהפקתו מייצרת הרס סביבה אחר. מכאן שאנו לקראת התנגשות סופית עם העולם שהיניק אותנו עד כה, כרטיס חד-כיווני.

כדאי אולי לשאול אם המנועים הללו פועלים רק מתוך הגיון ההתפתחות הקפיטליסטית, או שמא ישנו דחף עמוק עוד יותר המניע אותם. דחף כזה ניצב בבסיסו של הסובייקט המערבי (ובכלל זה סובייקטים נגזרים: היהודי, הנוצרי והמוסלמי, אך למעשה גם זה האחר, שכבר מזמן מדקלם פסוקי יוגה דרך מסך טלוויזיה מערבי). דחף זה הוא, כך נֹאמר, הלא-מודע התיאולוגי, זה שניתן למצוא מנוסח יפה בתוך תיאור מעשה הבריאה האלוהי בספר בראשית (מושג הלא-מודע התיאולוגי הנו פרפרזה ללא-מודע הפוליטי של ג'יימסון, אבל גם מפנה לתפיסה הוולטר-בנימינית בתזות האפוקליפטיות על ההיסטוריה, על כך שהתיאולוגי קודם לפוליטי, לפוליטי המערבי, ודוחף אותו. ומשמעות התיאולוגי היא עבורנו הכנסת עקרון האחרות בתווך בין האדם לבין הטבע ויצוריו).

נחזור אל אותם פסוקים שקראנו כל כך הרבה ופירשנו כל כך הרבה, ונמנענו, על כן, מלפגשם באמת. המודע הפרשני שנתקל בנו עד כה הסתיר מאתנו את הלא-מודע התיאולוגי של המסמן הבראשיתי, לא-מודע שחשף עצמו בעבורנו כל הזמן בהסתר (הסתר של ידע שבאופן אירוני, כמו הגנוסיס, מדבר על מתח בין האלוהי ה"אלוהי" לאלוהי ה"גשמי", אבל מציב מתח זה בתוך הסיפור עצמו ולא בתוך סיפור אחר שקדם לו כביכול).

אך ניתקל בשאלה: ומה בדבר האמונה באותו אלוהים ובסיפור שלו? הרי תשוקתנו הגדולה היא שאכן יהיה אפשרי להאמין באופן תמים כל כך ואמוני כל כך בו ובמעשיותיו, כמו היו ממשיים. תשובתנו תהיה שאנו מאמינים, אבל לא באופן אמוני, או מאמינים בהיותו אלוהים מסמן, טקסט חי וקיים. ואמונתנו, מתוך כך, מביעה תמיכה (אבל לא הזדהות) בעמדה המסורתית של הכרה באלוהים כקול התקווה לעתיד, לאו דווקא מתוך הישענות על המיתוס כעובדתי.

במקור יהודי זה בוצעו לאחרונה קריאות אופטימיות-ירוקות המבקשות להציע אקו-אתיקה הנובעת דווקא מהנאמר בספר (ראו למשל דברי זאב לוי, תיאודור הילברט, רונלד סימסקינס, נורמן האבל בנושא). אך אנו נטען שתי טענות. ראשית, שבקריאה צמודה הדברים מסובכים הרבה יותר, ולרוב אף הפוכים ממה שהציגו הוגים אלו, ושנית, מוטב, לאור הימצאותנו על סף תהום, להימנע מאימוץ עמדה אופטימית של "יש אפשרות לעשות" (שכאמור, היא מייצרת עשייה מזיקה בדומה לדלק התירס והיא מרגיעה את מצפוננו ומאפשרת להמשיך בסדר היום שלנו), אלא לאמץ עמדה מיואשת, מלנכולית. נשקע בתהומות הייאוש העמוק, כחזרה מקדימה לתוהו ובוהו הבראשיתי שעוד צפוי לנו, ובטרם נצמיח כלל מתוכנו ישועה כנגד כאוס זה. ההתוודעות לייאוש העמוק תפתח את הסובייקט שלנו לדיבוב על היות עצמו, בעצם, בעל תשוקה עמוקה לחורבן הגדול: סוף סוף ייהרס הטבע, הדבר התמים הזה, שאינו שייך לעולם המסמן; החיה שחיה, אבל אינה יכולה למסור זאת, תיעלם מעל פנינו ותמנע את מבוכת הבלבול בין המסמן לבין הטבע, את התיווך בין הדומם לבין האנושי. ומה היה עד היום המייצג של השחרור מהחייתי הזה, האימננטי הזה, אם לא אלוהים (אולי בטאיי, של תיאוריה של הדת, גם הוא חושב כך)? אלוהים בורא העולם, הטבע? ובחורבן ובהשמדה של הטבע, זו תהיה גם דרכו של הטבע לממש את ההיגיון העמוק שלו: הדרך של הטבע להתנהג באופן הטבעי ביותר, החורג ממצב השימור העצמי שלו. אפקט החממה הנו אפוא פעולתו הטבעית של הטבע, בניגוד ל"טבע" שאנו מביטים בו מבעד למשקפי הנוף שלנו, שאינו אלא ציור, מסמן; בניגוד לטבע של שמורות הטבע, ששמור, לא מפני הנזקים שלנו, אלא שאנו שמורים מפניו. והרגע לפני המוות של הטבע יהיה הרגע של הטבע האמיתי ביותר, כשהוא משוחרר מעולם הציוויליזציה ואף בוגד בו.

ביחס למחברי הספר על דיאלקטיקת הנאורות, אשר ציינו שהאדם ביקש לנצל את הטבע באופן אינסטרומנטלי (בטרם עשה זאת לאדם אחר), אנו נטען להלן בעקבות ההיפתחות ללא-מודע התיאולוגי של בראשית, שניצול הטבע נעשה למטרה בסיסית יותר, והיא חיסולו של מה שאינו אנושי, של מה שעומד מולי באופן כל כך מסתורי ואני לא יכול לו, אלא בחיסולו, או בשימורו, בהכנסתו למרכאות של "טבע". זו התשוקה לעולם של המסמן בלבד, שבסוף לא תיוותר אף הדיאלקטיקה של המסמן מול הטבע, שבו המסמן כבר לא יהיה זקוק לטבע, שבו האלוהים כעיקרון המסמני של ויהי-אור לא יהיה זקוק עוד לאחר, הטבע, העולם, כדי להיות הוא עצמו. וכך גם לגבינו.

נבקש להראות להלן בניתוח של שתי פרשות הבריאה בספר בראשית, שהתשוקה של אלוהים הבורא והשולט בנבראים (זו אחת ההגדרות שלנו לאלוהים) היא להכניס סדר בתוהו ובוהו על ידי ההבדלה. אין לו יכולת שליטה ישירה במציאות, אלא באמצעות סוכנים כמו השמש, הירח, החיות והאדם (שלעתים יש להם רצונות משלהם ולעתים אמצעים הם בלבד, אך מכל מקום, אלוהים מתמרן גם את הרצונות שלהם). הם סוכנים של השליטה שלו בטבע, ביצורים שנבראו זה עתה. הם שולטים בטבע שהוא האדמה-הארץ, שהוא כביכול בתנועה תמידית לעבר התוהו ובוהו ובחזרה, מכיוון שזהו הרחם הבורא המזכיר את המצב ההיולי של מיזוג בין אם לבנה.

ההדרכה של קול התקווה לעתיד (ההגדרה השנייה לאלוהים) מבטיחה לאדם שהוא יפרה וירבה. זוהי גם תקווה וגם הבטחה, אבל גם ציווי סמוי: להפיץ עצמך על פני האדמה כדי לשלוט בה ולמנוע כאוס. ברם, מנקודת מבטו של האל, באופן מוזר האמצעי לייצר סוכנים של שליטה הוא הרחם האימהי, הרחם של חווה ובנותיה, הרחם של אימא אדמה. את היישום הזה בני האדם צריכים לעשות בהתאם לחוקי השארות של אלוהים, כנגד גילוי העריות. הסכנה בגילוי העריות היא במיזוג החוזר עם האם ועם האדמה, בביטול ההיבדלות, בעמימות של גילוי העריות. בכל פעם שהאדם אינו פועל כך, הוא מוגדר כחוטא נורא. וכאן משתלב הממד של האוטומטיות האלוהית של ההענשה, והענשה זו היא לרוב של רחם האדם: חסימת הרחם כמו במקרה נשות אבימלך. האוטומטיות היא הצד האחר והנעים פחות של קול התקווה האלוהי. קול התקווה לעתיד, כלומר אלוהים, מדריך את האדם, אבל בהדרכה ישנו גם ממד הציווי הסמוי וההזהרה. התקווה למעשה דורשת, כי היא מעניקה לנו בני האדם אפשרות לממש את התשוקה האלוהית של הפצה על פני הארץ, של הגדלת התא המשפחתי, מתוך הנחה שזו התקווה שלנו.

אלוהים אמביוולנטי לגבי הרחם: הוא גם מפרה ומפיץ את צאצאיו, אבל גם מעורר את החרדה של ה-fusion המחודש עם הכאוס ההיולי הראשון. ומלבד זאת הוא מעורר קנאה באלוהים-של-המסמן על שהוא בורא באופן טבעי מתוך בטנו, רחמו, אדמתו, ולא באמצעות המילה המופשטת. אלוהים מתנועע בבלבול אל מול הרחם. וכך גם האדם חש בלבול למול האל שאינו החלטי. ממד הצחוק של שרה ואברהם אליו, הבדיחה, הוא למעשה תגובה לבלבול זה.