ברית בלתי אפשרית (עם הפלשתינאים)

לפני כשבועיים פורסם מאמר בעיתון הארץ על הכינון מחדש של המיתוס במסגרת הסכסוך המקומי 

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1147943.html

להלן הגרסה המלאה של המאמר

ברית בלתי אפשרית (עם הפלשתינאים)
יצחק בנימיני

הדברים הנוכחיים נכתבים מתוך עומק הייאוש האוחז בנו ובהם, אחרי תקוות של פתרונות שאכזבו, לאחר גלים של הבטחות המוטחות לקרקע המציאות הבלתי פתירה: קמפ דיוויד הראשון, אוסלו, קמפ דיוויד השני, ועדיין רועם באוזנינו נאום אובמה המשיחי במצרים שזוכה לתשובת הכן-ולא הישראלית. פתרונות מושלמים שהועלו לאוויר העולם ויישומם נכשל, או פתרונות אחרים שהועלו ושצודקים הם אך יישומם לא באופק. הלילה כעת ואין רואים את אופק הבוקר. אך בוקר עוד יגיע, והזריחה תבלוט על רקע שחור לילה זה. שהרי אנו ניצבים היום בתוככי משבר-המיצוי של המהפכה הציונית. הייתה זו מהפכה הרואית-הכרחית, אין ספק. וחוללה שינוי משמעותי, אבל גרמה לסבל כה רב בלא צמצומו. ולא יכול היה להיות הדבר אחרת. ועתה היא נקלעה למשבר קיומי עמוק, שייתכן שייפתר בקרוב.

אבל רק מתוך עמוק הייאוש נוכל להגיע להסדר, ויותר מכך – להבין מה משמעותו של הסדר, שאינו רק פוליטי. הוא גם פוליטי, אבל לא רק במובן של יחסים רציונליים בין בני אדם כישויות פוליטיות. עמק הייאוש אינו המקום שיאפשר את הפיתרון המיידי אלא ימקם אותנו אל מול קיר-הבלתי-אפשרות. ומול קיר זה נעמיד את האופציות הבלתי-אפשריות של פיתרון שאינו בר-יישום. הבעיה מתחילה עם פתרון היישום, עם הפתרונות שנראה שיכולים ליישם עצמם, ובדרך היישום מחריבים את המציאות עוד יותר.
 
*
אנשי השמאל הישראלי מכירים בכך יותר ויותר שהגיע רגע המיצוי של פעולותיהם ורעיונותיהם למען סיום הסכסוך הישראלי-פלסטינאי, וגם, נודה על האמת, אף אנשי הימין הישראלי אינם בטוחים מהו השלב הבא בדרכם. הימין אינו יכול להתמיד בקיבעון של החזקת האדמות הכבושות, והוא גם כובש את עצמו מלספחן, כי בתוכי-תוכו יודע הוא ששר ההיסטוריה ממתין בפינה מחויך, כשבאופן אירוני הם מגשימים את חזון המדינה הדו-לאומית. לגבי השמאל המרכזי-מתון, הוא מזמן איבד את ביטחונו העצמי, מאז מאורעות אל-אקצה, ואילו הקצה של השמאל הרדיקלי האנטי-ציוני, העסוק באופן אובססיבי בפירוק יחסי הכוח, מתמיד להאמין ולייחל לפתרונות יצירתיים של מדינת כל אזרחיה שבה השונא ישב עם השונה וימצאו דרך לחיות יחד, משום מה. לשם כך, טוענים חלקם, יש צורך באמנה אזרחית שתסדיר את הישיבה יחד. וגם יש הרואים בפתרון הדו-לאומיות את המזור, אבל נקלעים שוב לשאלת ההסדרה של הפוליטיקה הפנימית בין הגורמים השונים, וזאת בלא לשאול מה יהיה הדבק המחבר בין שני האתוסים הלאומיים הכה שונים ושונאים זה מזה (פרט לעבודה של חנן חבר ויהודה שנהב לאחרונה).

השמאל איבד את דרכו ולא ימצא אותה בקרוב, וזאת בשל עיוורנו ביחס לבעיה ולפתרונה. הבעיה אינה פוליטית, אינה אזרחית, אלא מיתית. היא מצויה במתחם של העולם המיתי-דתי. הפתרון על כן, ימצא רק בתוך אותה מיתיות. אבל לא בהסדרתה, בביטולה, כמו שמייחלים גורמים מסוימים, וגם לא בוויסותה למישור "בריא" יותר. אלא בפעולה מתסיסה עוד יותר שלה, של הפוטנציאל שלה, המשחרר לעיתים. הזנחנו את המיתוס הארכאי לטובת הגורמים שמתסיסים את הסכסוך, ועתה העת לדרך אחרת, לאמנה אתנית-תיאולוגית.
כדאי היה למשל שהשמאל הישראלי ילמד, כפי שטוען בספריו דני פילק בעקבות הגותו של אנטוניו גרמשי, מהמרקסיזם הדרום אמריקאי שיודע שכדי לקדם סדר יום מהפכני משחרר ואוניברסלי אין ברירה אלא לדחוף עקרונות מופשטים באמצעות מיתוס מכונן וכרזימטי שמדרבן את ההמונים. ולא רק זאת, יבוא של עקרונות אזרחיים-אוניברסליים (מתוך הגדרת האידיאות האירופאיות של שחרור ושוויון כאוניברסליים) למציאות המזרח-תיכונית באופן גס בלא לקחת בחשבון את ההקשר המקומי, אינו אלא במקרה הרע אימפריאליזם תרבותי מעוות ובמקרה הטוב – פוריטניות אקדמית המעקמת את האף לכל מה שמריח דתי, מיתי, מיסטי והמוני, תוך הגדרתו מיד כפשיסטי, לאומני, כוחני וכו'.

אם כן, הפתרון נעוץ במשחק במגרש המיתי, תוך כינון מחדש של כל המערך המיתי עד ידי מציאת מפתח אחר שמשנה את כל שדה המשמעות. כלומר, אם המאבק הוא אתני-לאומני-כוחני, נבוא עם עקרונות אוניברסליים משחררים, אבל נגבה אותם עם מפתח חדש שישנה את השדה כולו, על ידי כינון מחדש של האתני עצמו.

 *
להלן דוגמה לאפשרות כזו, אפשרות בלי-אפשרית, מופרכת מבחינה מציאותית אבל אולי כרעש בלבד, כעווית, יכולה לחולל שינוי של משמעות. הבלתי-אפשריות הזו אולי תחולל דבר מה. עתה נקרתה בפנינו ההזדמנות להעלות רעיון ותיק כימי התנועה הציונית, רעיון שהתנועה לא אזרה את האומץ להרימו ולהניע באמצעותו את המציאות. זהו רעיון שהוזכר לפני מספר חודשים בכתבה בערוץ 1 באחת מתוכניות מבט, רעיון שהוגים והיסטוריונים בולטים כמו מנהיגי התנועה הציונית העלו: ישראל בלקינד, בר בורוכוב, דוד בן גוריון, יצחק בן צבי, שמואל אלמוג ולאחרונה ההיסטוריון שלמה זנד ואיש המחשבים צבי מסיני. רעיון זה כל כך טריוויאלי, אבל כמו הרבה אובייקטים טריוויאליים אחרים אנו מתעלמים מנוכחותו.

הדעה הרווחת כיום בקרב הישראלים היא שהיהודים שעלו בסוף המאה ה-19 הצטרפו לקהילות היהודיות הבודדות שנמצאו בארץ הקודש ושהכילו כמה אלפים בודדים ובכך סגרו מעגל של אלפיים שנות גלות. והערבים הילידים שנמצאו כאן נתפסו לרוב כגורם זר שהשתלט על הארץ במהלך הכיבושים השונים. מכאן הוסקה המסקנה הכביכול מתבקשת (עד היום) שזהו עם אחר, זר, אויב, שמוטב לסלקו, או במקרה הטוב להשאירו במחיצתנו כפוף ומנומס. כנגד דעה זו, אותם הוגים והיסטוריונים העלו את הטענה שהתמונה הרבה יותר מורכבת או בעצם הרבה יותר פשוטה: בין אם היהודים בגלויות השונות מקורם ביהודי יהודה שהוגלו או היגרו בסוף בית שני, או בין אם לאו (אין זה משנה כל כך מכיוון שהאתוס האתני אינו תלוי ב"אמת היסטורית" אלא בתפיסה עצמית), מה שיותר בטוח מבחינה היסטורית הוא שהערבים יושבי פלסטינה, ובמיוחד הפלאחים, בבסיסם (תוך ערוב מסוים עם גורמים פולשים) הם יהודי יהודה המקוריים שבסוף בית שני לא היגרו או סולקו כמו האליטה היהודית אלא נותרו קשורים לאדמה ולמסורות הדתיות והתרבויות שלהם. עם התפשטות הנצרות במאות הראשונות חלקם התנצרו, ועם הכיבוש המוסלמי במאה ה-7 החל תהליך איטי וארוך של איסלמיזציה של אותה קהילה גדולה ומשמעותית. ולטיעונים ההיסטוריים המבקשים לאשש עניין זה, אפשר לצרף אישושים ממחקרים בתחום הביולוגיה העכשווית על הקרבה הגנטית בין יהודי הגלויות השונות לבין הערבים הפלסטינאים ועל השונות הגנטית של ערבים אלה משאר הערבים. וגם ניתן להוסיף את המשקעים התרבותיים, הלשוניים ואף הדתיים של יהדות בית שני עד היום בקרב הפלסטינאים.

מה נעשה עם רעיון זה, שנודה, יכול להיתפס כאוריינטליסטי, רדוקציוניסטי, לאומני, א-היסטורי ופסאודו-מדעי? ראשית, לא לחשוש מה"אי-מדעיות" שלו. מה שמרתק ברעיון זה הוא הפוטנציאל המיתי-פוליטי שלו, ולא ה"אמת" ההיסטורית שמאחוריו. הוא יכול לשמשנו כדי להזיז הצידה את ציר-היריבות בין שתי הקהילות העוינות בארץ הנוכחית, ובמיוחד עבור אותם רבדים חברתיים בתוך אותן קהילות שנטועים עמוק בתוך הדתי-מיתי. למשל, לפנות בפשטות אל היהודים המתנחלים ולעדכן אותם שאותם ערבים שהם מבזים, כותשים ועושקים, אינם אולי אלא שריד קדוש של יהודי יהודה, כן – קדוש. לפלסטינאים, שאולי יתעלמו בתחילה מרעיון זה, אפשר לדבר אותו באופן שמדסקס עם הלא-מודע הקולקטיבי שלהם, שאמנם מוסלמים הם, אבל יש להם קשר היסטורי-עמוק עם אלו שהגיעו על כנפי הציונות. כן, הטרנספורמציה המוצעת אין להבינה כמתפקדת רק במישור הפוליטי המודע, אלא גם במישור של הלא-מודע הקולקטיבי באופן שרעיון זה יש לו פוטנציאל להניע את הרגש, אותו רגש שדוחף כל הזמן לפעולות העוינות, ואולי עתה ימתן את אותן פעולות, או אף ירסנן לגמרי (יש שיעירו, בצדק אולי, שהעוינות דווקא תתרחב כפי שמלמדת הפסיכואנליזה שהרי במפגש של האגו עם הדימוי הנרקיסיסטי שלו במראה הוא מתאהב באותו דימוי אבל בו זמנית גם חש עוינות כלפיו. ביחס לכך נעיר שהאגרסיה כבר הגיעה לקצה המיצוי שלה ועתה אולי נותר לרענן את הצד האנטי-אגרסיבי באותה אמביוולנטיות).

בהינתן גם הקרבה הדתית בין היהדות לאיסלם (ושתיהן כנגד הנצרות), השותפות ההיסטורית והתיאולוגית ביניהן, הקִרבה המיתית בין יצחק וישמעאל, ההיצמדות ההולכת וגוברת בין התרבות הישראלית עם משקעיה המזרחיים/לבנטיניים לתרבות הפלסטינית, בהינתן כל זה, ועם המפתח החדש-ישן של הראייה מחדש של כל השדה האתני, אולי ניתן לפלס דרך אמיתית בין השונים. לא עוד אויבים, ואף לא עוד בני דודים, אלא אחים, אמנם אחים שדרכם התפצלה, אך עתה זו ההזדמנות למפגש של רגשות, ולא רק של רעיונות עקרים על איך להתארגן פוליטית זה מול זה. וחלילה לנו לפנטז על ביטול האחרות של האחים, שעתה הם יאסלמו אותנו או אנו נייהד אותם. לא – הדרך צריכה להיות פנייה לאחי, אחי שאני שונא, אך למרות אחרותו, יודע שבבסיסו הוא אחי, ואף אני-עצמי, בשר מבשרי.
לאחר שזה יופנם, ורק אז, אפשר יהיה לשקול איזו מסגרת פוליטית תדע לממש אחווה זו, בין אם שתי מדינות לשני עמים, מדינה דו-לאומית, או שמא מדינה אחת לעם אחד…