הטבילה הנוצרית

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

מתוך פרק 4 על הטבילה בספרי

פאולוס והולדת קהילת הבנים

 

טבילה למשיח אצל פאולוס ו'קומיוניטס'

 

כולכם בנים-לאלוהים על ידי האמונה במשיח ישו. כי כולכם אשר נטבלתם למשיח לבשתם את המשיח. אין יהודי אף לא יווני, אין עבד אף לא בן חורין, לא זכר אף לא נקבה, משום שכולכם אחד במשיח ישו (גלט' ג:28-26).

 

באיגרת המופנית לגלטים מובלט המעמד שרוכשים המאמינים כבנים לאלוהים האב, כשותפים למעמדו המיוחד של ישו כבן אהוב על אלוהים. שותפותם והימצאותם ב-ישו נובעת מהטבילה – שאינה מסתכמת אך ורק כרחיצה מטהרת במים – אלא כטבילה לתוך נוכחותו של ישו-עצמו, לובשים את דמותו, מחקים אותו, מזדהים עמו.

טבילה רוחנית זו מפרקת גבולות והיררכיות – של העולם הנוכחי, החומרי – ומובילה לשוויון בפני האב. תיאור זה חופף לדברי ויקטור טרנר על השלב הלימינלי בריטואל, שבו מתפרקות כל ההיררכיות החברתיות: לרגע, במעבר בין השלב הקדם-מעברי לשלב הפוסט-מעברי, בגבול, נשברות המוסכמות החברתיות וההיררכיות הערכיות לעבר חוויה שטרנר מכנה "קומיוניטס", שבה "בינם לבין עצמם החניכים נוטים לפתח אחווה ושוויון עזים. הבדלי חולין של דרגה וסטטוס נעלמים כלא היו או שהם עוברים האחדה":

 

הקומיוניטס פורץ מבעד לבקיעי המבנה, בלימינליות; מבעד לפאותיו, בשוליות; ומתחתיו, בנחיתות. בכל מקום כמעט הוא נתפס כמקודש או כ"קדוש" ככל הנראה מכיוון שהוא מפר או ממוסס את הנורמות השולטות ביחסים מובנים וממוסדים ומכיוון שהוא מלווה בניסיונות בעלי עוצמה חסרת תקדים.

 

טרנר מדגיש שמצד אחד חוויה מיסטית זו נתפסת על ידי החברה כמסוכנת וכחותרת תחת יסודותיה, אך מצד אחר זו חוויה רגעית שמטרתה הסופית היא חזרה אל החיק של החברתי:

 

יש כאן דיאלקטיקה; חוסר האמצעיות של הקומיוניטס נכנע לאמצעיותו של המבנה, בעוד שבטקסי מעבר (rites de passage) אנשים משוחררים מן המבנה ונכנסים לקומיוניטס רק כדי לשוב אל המבנה הזוכה לרוח חיים מחודשת בזכות התנסותם בקומיוניטס. מה שבטוח הוא ששום חברה איננה מסוגלת לפעול כהלכה ללא דיאלקטיקה זו. הפרזה במבנה עשויה להוביל לגילויים פתולוגיים של קומיוניטס מחוץ ל"חוק" או כנגדו. הפרזה בקומיוניטס בתנועות דתיות ופוליטיות מסוימות מן הסוג "המיישר" עשויה להביא במהירות לרודנות, לביורוקרטיה מוגזמת או למצבים אחרים של קיפאון מבני.

 

דברי טרנר על הסכנה שברודנות ובקיפאון מבני כתגובה לקומיוניטס יכולים להאיר גם את הדיאלקטיקה אצל פאולוס הנוגעת למעבר מהשתחררות מהחוק לעבר דרישה לאחדות המחשבה של נמעניו. כמו כן, טרנר טוען שמצב זה של קומיוניטס, שהוא למעשה אנטי-מצב, מצב ביניים של "בין לבין" בלתי אפשרי, הפך ברגעים מסוימים בתולדות הנצרות לרגע קבוע כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתנועות נזיריות וקבצניות. ייתכן שהמקור התיאולוגי לכך הוא פאולוס, המצביע על מצב אוטופי/אסכטולוגי שבו מתפרקות ההבחנות בין עבד לאדון, בין גבר לאישה, בין יהודי ליווני, מאחר שכולם בנים לאלוהים, מכוח הזדהותם עם ישו הבן.

ניתן גם לטעון במידה מסוימת שה"קומיוניטס" מכיל היבטים דמיוניים וממשיים במובן הלאקאניאני. "דמיוניים" – במובן של שוויון של בני הקהילה מתוקף הזהות ביניהם כבני אותה קבוצה; "ממשיים" – בעקבות דברי טרנר עצמו על הגרעין של הריק שבאי-נוכחותו הוא למעשה נוכח במיוחד, תפיסה המזכירה את "סמל האפס" של קלוד לוי-שטראוס (לתפיסה זו של לוי-שטראוס הייתה השפעה רבה על לאקאן בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 כשדיבר על הגרעין הממשי של הסובייקט והסדר החברתי).

 

מנקודת מבט פסיכואנליטית ניתן לומר כי הסובייקט חווה מחדש, במהלך טקס הטבילה, את השלב הממשי הפרה-אדיפלי שבו אין הוא מכיר בזהות עצמו, אין הוא סובייקט-של-השפה. התיחומים בין כאן/סובייקט/תינוק לבין שם/אובייקט/עולם אינם מתקיימים. מתבקשת השאלה האם מבקש פאולוס להציב את המאמין במצב לימינלי-ממשי, ולא להעבירו למערך הסמלי?

פאולוס מציע במקום ההיררכיות הישנות זהות חדשה של בנים השווים לאלוהים לצד הבן הבכיר ישו, שכן המוטיבציה הראשית של פאולוס בכתיבת האיגרת הנה כינון קהילה נוצרית "בריאה", בעלת גבולות, הנפרדת מהיהדות. על כן הוא יוצא כנגד טקס ברית המילה, ומבקש להציב את טקס הטבילה כחלופה לטקס-מעבר לקהילה הנוצרית. ישנה חשיבות להצבעה לא רק על פירוק הגבולות וההיררכיות במסגרת הטבילה-בישו, אלא גם על שוויון ברמת הדמיוני (הפרה-אדיפלי) בין האחים. פאולוס ממקם את הנטבל הנוצרי במערך הממשי, כשלב לימינלי הכרחי לקראת הדמיוני הנוצרי של הזדהויות נרקיסיסטיות בין בני הקהילה לבין עצמם ולבין דמותו של ישו.

באיגרת לרומאים מפותח ביתר שאת ההיבט התיאולוגי של הטבילה ב-ישו, אך הפעם כמוות ב-ישו. מטפורה זו רומזת על מוות רוחני המתרחש במהלך הלימינליות של מעשה הטבילה. המאמין מת ביחס לחייו הישנים, אך גם מת לתוך ישו, ובמובן הזה יכול המאמין לקום לתחייה כשם שישו קם לתחייה:

 

האינכם יודעים כי כולנו אשר נטבלנו למשיח ישו, למותו נטבלנו? נקברנו אתו בטבילה למוות כדי שנתהלך גם אנחנו בחיים חדשים, כשם שהמשיח הוקם מן המתים על ידי כבודו של האב; שכן אם התאחדנו אתו במוות דומה למותו, כך גם נתאחד אתו בתחייתו (רומ' ו:5-3).

 

כפי שהצבעתי על כך בפרקים הקודמים, פאולוס מבקש למעשה לחסל את חטא הגוף, את ההתענגות המפרה, כדי לברוא את גוף המאמין בגוף החדש-השמימי של ישו. האב מניח באופן אופטימי שההתענגות/החטא יתבטלו מאליהם בעקבות פעולת החוק, אולם, כפי שמצביע על כך פאולוס ברומ' ז', החוק הנו שותף בקואליציה (יחד עם ההפרה/החטא) כנגד הסובייקט ועל כן מכונן מחדש את התביעה לעונג – המערך הסמלי אינו מאפשר לחמוק מהחטא ומהמוות שהוא גורם. רק בטבילה ב-ישו, במוות ב-ישו, יכול האדם להיגאל מהחטא הממית ומהשעבוד לחוק גם יחד. יוצא שגם כאן מבקש פאולוס לשמר את הסטטוס המועדף של הדמיוני, של ההזדהות עם דמותו של ישו, על פני הכניסה למערך החוק של הסמלי.

אולם על מנת להגיע לרמת הדמיוני חובה על המאמין לעבור דרך הממשי, הווה אומר – מות ישו. אין מדובר במוות בלבד, אלא בקימה לתחייה מתוך המוות, ביציאה מהטבילה לעבר שלב אסכטולוגי חדש. המוות לעבר הישן מותיר פער מאיים, אשר מצריך את מילויו באמונה חדשה, בהסבר; על כן אנשי דת, כפאולוס, ביקשו למצוא הסבר, היגיון, לממשי המתחמק, למוות – האמונה בקימה לתחייה של המאמין כפי שישו קם לתחייה, שכן ללא הקימה לתחייה הכול חסר משמעות:

 

אם אין תחיית מתים, גם המשיח לא קם. ואם המשיח לא קם, הכרזתנו הבל וגם אמונתכם הבל. […] ואם המשיח לא קם לתחייה, לשווא אמונתכם ועדיין שרויים אתם בחטאיכם. ואז גם האנשים אשר מתו בהיותם שייכים למשיח – אבודים הם. אם אנחנו תולים תקווה במשיח אך ורק למען חיים אלה, אזי אומללים אנו מכל אדם. […] אם אין תקומת מתים, הבא נאכל ונשתה, כי מחר נמות (קור"א טו:19-13, 32).

 

טבילה ומטביל

באיגרת הראשונה לקורינתים נעשה שימוש בריטואלים קיימים (טבילה וסעודת האדון) על מנת לבסס את כינון הקהילה הקורינתית. פאולוס יוצא כנגד התפיסה המקובלת ביחס לטבילה שבה הוא נתקל, שעל פיה הנטבל מזדהה עם המטביל עצמו (כגון פאולוס עצמו, אפולוס ויוחנן המטביל), ולא עם מושא הטבילה, כלומר ישו:

 

[…] כל אחד מכם אומר: "אני שיך לפאולוס", או "אני לאפולוס", "אני של כיפא", ו"אני של המשיח". ובכן, האם המשיח התפלג? האם פאולוס נצלב בעדכם? או לשם פאולוס נטבלתם? תודה לאל שלא הטבלתי איש מכם זולת קריספוס וגיוס, פן יאמר מישהו כי לשמי נטבלתם. אמנם הטבלתי גם את בני ביתו של סטפנס. מלבד אלה, איני יודע אם הטבלתי איש; כי המשיח לא שלחני להטביל, אלא לבשר את הבשורה (קור"א א:17-11; ראו גם: ג:9-4).

 

הטבילה הנוצרית יצרה את הבעיה החברתית/תיאולוגית של הזדהויות עם מטבילים שונים, ופאולוס ביקש לפתור בעיה זו. על כן הוא הצביע על ההיבט החברתי של הטבילה כמסמנת את האחדות הפנים-קהילתית סביב ישו ובשם ישו, כנגד הפיצול הנובע מהזדהויות שונות עם (בשם) שליח כזה או אחר. פאולוס הדגיש כי הטבילה אינה קשורה לטהרת מים בלבד, אלא יש בה גם ממד רוחני של הזדהות עם ישו, כפי שלמעשה התקיים אצל בני ישראל היוצאים ממצרים: "וכולם נטבלו למשה בענן ובים" (קור"א י:2). באופן פרדוקסלי פאולוס נאלץ להשתמש בטיעון המזהה את הנטבל (בני ישראל) עם המטביל (משה). מכאן ניתן אולי ללמוד על האופן הדיאלקטי שבו פועלת הרטוריקה של פאולוס: שימוש בתפיסות על הטבילה המוכרות לנמעניו (הזדהות עם המטביל, הטבילה עבור המתים), ביטולן אך בה בעת גם שימורן באופן חלקי והעלאתן לרמה תיאולוגית "גבוהה" יותר (כ-Aufhebung הגליאני) של תפיסת הטבילה כמזוהה עם ישו בלבד ועם מותו וקימתו לתחייה. בפעולה תיאולוגית זו פאולוס מעלה אפוא את מאמיניו לרמה דמיונית חדשה של זהות מוחלטת עם דמות ישו, כנגד ההזדהויות השונות שיצרו פיצולים פנים-קהילתיים.

 

טבילה, התפשטות והתלבשות ב-משיח

משמעות המילה לציון אקט הטבילה βαπτίζειν [בַּפְּטִיזֵיְן] ביוונית העתיקה הנה לשקוע עם כל הגוף במים (to dip, to immerse). כך כבר כנראה עוד בטבילת יוחנן – כבטבילה היהודית במקווה – ובנצרות הקדומה בתקופת פאולוס. על כן באיגרת הראשונה לקורינתים מפותחת מטפורה נוספת לדיון הפאוליני על הטבילה: התפשטות רוחנית המתקשרת להתפשטות שליוותה בתקופת פאולוס את הטבילה במים. הנטבל פשט את בגדיו, נטבל כולו בתוך המים (ולא בהזלפה), יצא מהם ולבש בגדים חדשים, כפי שנהג לעשות המתגייר ליהדות בהיטבלו במקווה באותה התקופה: "וכאלה היו כמה מכם, אבל אתם רוחצתם, אתם קודשתם, אתם הוצדקתם בשם האדון ישו המשיח וברוח אלוהינו" (קור"א ו:11). מהבחינה הזו, יש בטקס זה מסמליות טקסי הקבורה והלידה, כאשר הטבילה מסמלת את המעבר מחיים מסוימים לעבר חיים אחרים ב-ישו.

הטבילה ב-ישו נושאת אפוא מאפיינים של התפשטות – שקיעה בתוך ישו ולבישת דמותו – כנאמר גם באיגרת לגלטים: "כי כולכם אשר נטבלתם למשיח לבשתם את המשיח" (גלט' ג:27). וכך גם באיגרת הפוסט-פאולינית לאפסים, שבה נאמר (בהשראת פאולוס) שהמאמין לובש את המשיח – פושט את בגדיו הישנים (חיים בחומר) ולובש בגד חדש, את ישו: "[…] שעליכם לפשוט את האדם הישן אשר התנהגותכם הראשונה כרוכה עמו והוא נשחת בתאוות מתעות, ולהתחדש התחדשות רוחנית בשכלכם, וללבוש את האדם החדש הנברא כדמות אלוהים בצדקה וקדושה של אמת" (אפס' ד:24-22) – ההתלבשות כמעשה חיקוי של ישו.

תובנה זו על חיקוי ישו דרך ההתלבשות חוברת למה שהוצג בפרקים הקודמים כתפיסה הפאולינית של חיקוי נרקיסיסטי של דמות ישו הבן על ידי הבנים בקהילה: הנוצרים פושטים מעליהם את העולם הישן, מתים כלפיו ולובשים דמות חדשה, זו של ישו; יתרה מזאת, הם לובשים מעין "מדים אחידים" בדמות אחת. הטבילה מכניסה את המאמינים תחת מעמד הבנים לאלוהים, דרך "האחד", השותף לכולם. למעשה, הקהילה הנוצרית משתווה לישו עצמו. בכך מבקש פאולוס להעביר את המאמין ממתחם הממשי חסר-הזהויות והמאיים לתוך המארג החברתי שבשלב הדמיוני, בהזדהות הנרקיסיסטית לאותו ישו, לאותו "אחד":

 

כשם שהגוף הוא אחד ואיברים רבים לו, וכל איברי הגוף הם גוף אחד אף כי רבים הם, כן גם המשיח. הרי ברוח אחת הוטבלנו כולנו לגוף אחד, יהודים כיוונים, עבדים כבני חורין, וכולנו הושקנו רוח אחת (קור"א יב:13-12).

 

המטפורה של חלקי הגוף מתייחסת לכינון ההיררכיה הפנים-קהילתית, המבוססת על השוויון עצמו: כולם שווים אף על פי שכולם שונים כחלקי הגוף. פאולוס אינו יכול להותיר את בני קהילתו במצב הלימינלי-ממשי המסוכן הזה של ביטול ההיררכיות, אך הוא גם נזהר שלא להובילם למעין מערך סמלי-חוקי ברור כמו-יהודי. הוא עושה זאת תוך התמודדות עם תשוקות הסובייקט: 1. התשוקה להיגאל, במובן שהטבילה הנה סימון של הבטחה לגבי העתיד לבוא; 2. הזדהות עם המטביל, עם האחר (אפולוס, יוחנן, פאולוס עצמו, פטרוס). פאולוס מבקש לכונן מערך משולב דמיוני-סמלי הנארג כולו סביב דמות ישו: מערך חלופי לזה של האב יהוה, מארג חדש של יחסים חברתיים. לשם כך הוא זקוק לאלגוריה על גוף האדם: חלקים שונים לגוף, אך כולם נחוצים.

הפנטזיה הדמיונית של "האחד" נשמרת, כשבמסגרת אותו "אחד" מכונן פאולוס היררכיה חדשה המשרתת את אותו "אחד". פאולוס – שאינו יכול אמנם לוותר לגמרי על הסמלי, אך בה בעת תוקף את הרדיקליות של פעולת החוק היהודית – מבקש באיגרת הראשונה לקורינתים למזג בין הדמיוני (שוויון נרקיסיסטי בפני ישו) לבין הסמלי (כפיפות לישו וכינון חוקים עבור הקהילה). כל זאת למען כינון קהילה שלמה ומאורגנת, למען המשיח – אך גם באמצעות המשיח.