חוק וחטא אצל פאולוס

עוד קטע מתוך הפרק הראשון בספרי פאולוס והולדת קהילת הבנים

נוֹמוֹס-חוק והחטא באיגרת לרומאים
יצחק בנימיני

באיגרת לרומאים (ובאיגרות אחרות) משתמש פאולוס במונח היווני "ὁ νόμος", שמשמעותו "החוק", על מנת לדבר על הפן החוקי בתורה – כפי שנהוג היה במסורת היהדות ההלניסטית שאליה השתייך פאולוס, ואשר ראתה בתורה חוקה יהודית פרטיקולרית במובן היווני-הלניסטי. חוקי התורה מוצגים אצל פאולוס כחוקה יהודית אשר מכפיפה אליה את היהודים ומונעת מהם את הדרך האמיתית לאלוהים. החוק שניתן בהר סיני למשה אמנם קדוש, אך נתינתו רק החמירה את מצב הנפילה של האדם מאז בוא החטא (ἡ ἁμαρτία) [הָמַרְטִיָה]:

לפיכך, כשם שעל ידי אדם אחד בא החטא לעולם, ועקב החטא בא המוות, כך עבר המוות לכל בני האדם משום שכולם חטאו. הרי עוד לפני החוק היה החטא בעולם, אלא שאין הוא נחשב באין חוק (רומ' ה:12-13).

החטא – מהות אוטונומית אשר באה לעולם בעקבות הפרת האדם את הציווי האלוהי – צירף אליו את המוות, כפי שיכול היה פאולוס ללמוד מתוך סיפור גן העדן המקראי: "לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות" / "ועתה פן-ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם" (בראשית ב:16, ג:22). מרגע נתינת החוק התחזק עוד יותר מעמד החטא בשל ההכרה בו כמפר-החוק – היותו מתייחס לדבר-מה – ובכך התחזק גם המוות. אך מרגע שישו נצלב וקם לתחייה, החוק אינו רלוונטי עוד. עבור מאמיניו אמורים החיים-בישו להמיר את החיים-בחוק, כפי שברית האמונה החדשה ממירה את ברית המצוות הישנה.

על הצדקה תיאולוגית זו פאולוס מוסיף את תפיסתו האנתרופולוגית, המוצגת בשמו ומניסיונו של "אני" היפותטי, וניתנת "בדוגמות אנושיות בגלל חולשתכם, חולשת בשר ודם" (רומ' ו:19), בנוגע לקְרב/קירבה הפנימיים בחיי האדם בין החוק לחטא, קרב המתחולל מתוך הבשר שבו נתון האדם, בשר מלא תאוות, לעומת השכל (ὁ νοῦς) [נוּס] אשר אמור להיות בסיס האמונה:

אם כן, מה נאמר? החוק הוא חטא? חס וחלילה! אך לא הייתי יודע מהו חטא אילולי החוק; הרי לא הייתי מכיר את התשוקה (τήν ἐπιθυμίαν) [אֵפִיתוּמִיָן] אילו לא אמר החוק "לא תחמוד" (Οὐκ ἐπιθυμήσεις) [אוּק אֵפִיתוּמֵסֵיְס]. החטא ניצל את האיסור שבדיבר כדי לעורר בקרבי כל התשוקות, שכן בלי חוק החטא מת. בעבר אני הייתי חי בלי חוק, אך כשהופיע הדיבר ניעור החטא לחיים ואני מתי. ומצאתי כי הדיבר לחיים למוות הוא; שכן החטא, בנצלו את הדיבר, התעה אותי ובאמצעותו המית אותי. ובכן החוק קדוש, והדיבר הוא קדוש וצדיק וטוב. הייתכן, מכאן, שדבר טוב גרם לי מוות? חס וחלילה! אולם החטא, למען ייראה שהוא חטא, גרם לי מוות באמצעות משהו טוב כדי שעל ידי הדיבר יובלט החטא במלואו (רומ' ז:13-7).

את העיקרון של פיצול הסובייקט בין החוק והחטא, הזקוקים זה לזה, פאולוס מדגים באמצעות הדיבר העשירי: "לא תחמוד". הוא אינו מצטט את הדיבר כולו כדי לנתק את הציווי מהקשריו הקונקרטיים בנוגע לדברים שאסור לחמוד וכדי להדגיש את הפן העקרוני שבו. כמו כן, פאולוס מנצל את המשמעות העיקרית הנלווית למילה היוונית ἐπιθυμία [אֵפִיתוּמִיָה], שהיא, מלבד "חמדנות", גם "תשוקה", ומקשר את הדיבר הספציפי הזה עם אופיו של כל חוק באשר-הוא. הדיבר העשירי נעשה אב-טיפוס של כל חוק (כפי שמתקיים גם אצל לאקאן), חוק האשם באופן עקיף במוות מאחר שהחטא מנצלו. מהבחינה הזו, החוק הנו "קללה" (גלט' ג:13-10) – לא ניתן להגשימו במלואו, ושלא ביודעין הוא מוביל ל"רַע".

הפיצול והחריגה

ניתן לתפוס את ה"אני" ברומאים ז' כמייצג עמדה אנתרופולוגית עקרונית: ה"אני" אינו פאולוס עצמו, אלא האדם הנוטה להאמין במשיח ישו. דאן טוען שה"אני" שפאולוס מציג הנו "אני" מפוצל הנקרע בין החוק של התורה, העבר והבשר שהיהדות מייצגת, לבין עידן החסד שמייצגת האמונה החדשה במשיח ישו. במובן הזה, רומאים ז' מייצג מעין אלגוריה למתח האסכטולוגי שבין שני העידנים – של הבשר ושל הרוח – כאשר פאולוס ונמעניו באיגרות מצויים בתקופת ביניים (already – not yet) שבה מתקיימת עדיין חפיפה בין הבשר והרוח; יש סיכוי אמנם להשתחרר מהבשר, אך טרם התאפשרה גאולה/השתחררות סופית ממנו.

ניתן לומר שההבחנה של פאולוס בין חוק השכל לבין חוק החטא השרוי בבשר מזכירה את ההבחנה הפרוידיאנית בין מודע ללא-מודע: בין הרציונל לבין התשוקות הלא-מודעות (חטא) שהרציונל מבקש להילחם בהן. פאולוס יבקש לחרוג בדיוק מאותו פיצול הטומן בחובו את הדיאלקטיקה בין חוק לתשוקה, מאותה פעילות אוטומטית לא-רצונית ולא-מודעת של החטא/התשוקה. אלא שהחוק מניח שניתן להתגבר על החטא באמצעותו בלבד – החוק מניח שהאדם הנו יצור רציונלי בלתי-מפוצל:

אנו יודעים שהחוק הוא רוחני, אך אני הנני בשר ומכור לחטא. אכן איני יודע את מעשיי, כי לא את מה שאני חפץ אני עושה, אלא דווקא את מה ששנוא עליי אני עושה. ואם אני עושה את מה שאיני חפץ לעשות, אני מודה שהחוק טוב. מכאן שלא עוד אני עושה את המעשה, אלא החטא השוכן בי, שהרי אני יודע כי בי, כלומר בבשרי, לא שוכן הטוב. אמנם לרצות אני יכול, אך לעשות את הטוב איני יכול; כי איני עושה את הטוב שאני חפץ בו, אלא את הרע שאינני חפץ בו – אותו אני עושה. ואם אני עושה את מה שבנגוד לרצוני, הרי שלא עוד אני עושה אותו, אלא החטא השוכן בי. לפיכך אני מוצא את החוק הזה: רצוני לעשות את הטוב, אלא שהרע עומד לפניי. שמח אני בחוק של אלוהים, אך באיברי אני רואה חוק אחר, והוא נלחם נגד החוק שבשכלי ומשעבד אותי לחוק החטא השורר באיברי. אוי לי, אדם אומלל שכמותי, מי יצילני מגוף המוות הזה? תודה לאלוהים על ישו המשיח אדוננו. ובכן, בשכלי אני עובד את החוק של אלוהים, אך בבשרי עובד את חוק החטא (רומ' ז:25-14).

פאולוס, המצביע אמנם על הילכדותו של האדם במעגל הפטליסטי של אי-נתק מהחטא ומהחוק המתסיס אותו, מאמין באפשרות החריגה מסמכות האב (אלוהים), מהחוק, בזכות צליבתו של ישו בן-האלוהים ובזכות החסד (χάρις) [כָרִיס] שהוא "מנחית" על המאמין. פאולוס, אשר חש דאגה כלפי בניו לאמונה במטרה לשחררם מהחוק ולהובילם לחירות-בישו, היה זקוק להצגת החיים-בישו, אשר רק בהם מתאפשרים צדקת האל והשחרור ממעגל-הקסמים של חוק-רודף-חטא-רודף-חוק. פאולוס עמל בהצעת הגאולה בישו כגאולה האמיתית והסופית החורגת ממעגל "העולם הרע הזה" לטובת שַלווה-בישו. כשההסתובבות מסביב לדבר/החטא מובילה למוות, רק החריגה מהחוגה תוביל לחיים אמיתיים, אך תוך ידיעת הסכנה: החירות מנוצלת לטובת החטא.

הקושי אינו רק בחריגה מהחוק, אלא גם מהמוות. מבחינתו של לאקאן, החריגה מהחוק, מהסמלי, לעבר ההתענגות שבממשי, מובילה למוות, אך גם החוק עצמו מכיל את התשוקה למוות, הנובעת מההגזמה שבחוק, באב, בעקרון המציאות או בעל-אני, ומהיחס הדיאלקטי שלהם להתענגות המפרה. עבור פאולוס ההישארות במעגל החיים המעשיים מובילה למוות רוחני בשל הבשר ובשל החטא החי בבשר, והחוק אינו מועיל, אלא מזרז את בוא החטא והמוות. לכן החריגה עצמה מהחוק ומהמוות-הרוחני מלווה בצליבת-הבשר:

אם כן, מה נאמר? הנמשיך בחטא כדי שירבה החסד? חס וחלילה! אנו שמתנו לגבי החטא, איך נמשיך ונחיה בו? האינכם יודעים כי כולנו אשר נטבלנו למשיח ישו, למותו נטבלנו? נקברנו אתו בטבילה למוות כדי שנתהלך גם אנחנו בחיים חדשים, כשם שהמשיח הוקם מן המתים על ידי כבודו של האב; שכן אם התאחדנו אתו במוות דומה למותו, כך גם נתאחד אתו בתחייתו. זאת אנו יודעים: האדם הישן אשר בנו נצלב אתו כדי שייהרס גוף החטא ולא נהיה עוד עבדים לחטא; שהרי המת משוחרר מן החטא. אבל אם מתנו עם המשיח, מאמינים אנו כי גם נחיה עמו. אנחנו יודעים כי המשיח, לאחר שקם מן המתים, לא ימות עוד; המוות לא יוסיף לשלוט בו (רומ' ו:9-1).

החסד של ישו ממיר מעתה את החוק של האב בחוק-האהבה, אך גם את הדבר/החטא, בהיותו הדבר החדש, האובייקט החסר שסביבו חג מעתה המאמין הנוצרי: אובייקט מושג/לא-מושג, אובייקט ממשי טראומתי המצביע על החור בהוויה – כפי שמתגלם הדבר בקברו הריק של ישו, שאת חוויית ההיתקלות בו השפה אינה מאפשרת לתרגם (כפי שמרקוס מציג זאת):

כשעבר יום השבת, מרים המגדלית ומרים אם יעקב ושלומית קנו בשמים, כי התכוונו לבואו ולמשוח אותו. בראשון בשבוע, בבוקר השכם, באו אל הקבר עם זריחת השמש. אמרו זו אל זו: "מי יגול לנו את האבן מעל פתח הקבר?". כאשר הביטו ראו כי האבן כבר נגולה, והיא גדולה מאוד. נכנסו לתוך הקבר וראו בחור אחד יושב מימין והוא לבוש גלימה לבנה. הן נדהמו. אמר להן: "אל תיבהלנה. את ישו מנצרת אשר נצלב אתן מחפשות? הוא קם לתחייה ואיננו פה עוד. הנה המקום שהניחוהו בו. ועתה לכנה והגדנה לתלמידיו ולכיפא, 'הוא הולך לפניכם לגליל. שם תראו אותו כפי שאמרתי לכם'". הן יצאו וברחו מן הקבר, כי רעדה ותדהמה אחזו בהן, ולא סיפרו דבר לאיש מפני שפחדו (מרקוס טז:8-1).

ההיתקלות בחסד מניעה את כל שרשרת המסמנים מחדש, כהתנסותו של פאולוס בהתגלות שהתרחשה ב"שום-מקום", בדרך החמה לדמשק, כשישו פונה אליו מהשמים, חושק בתשוקת פאולוס (כפי שלוקס מציג זאת במעשי השליחים):

[…] פתאום נגה סביבו אור מן השמים. הוא נפל ארצה ושמע קול אומר אליו: "שאול, שאול, למה תרדפני?" שאל שאול: "מי אתה, אדוני?". "אנוכי ישו אשר אתה רודף. אבל קום לך העירה ויאמר לך מה שעליך לעשות". האנשים הנוסעים אתו עמדו אילמים. הם שמעו את הקול, אך לא ראו איש. שאול קם מן הארץ וכשפקח את עיניו לא ראה דבר. החזיקוהו בידו והוליכוהו לדמשק. במשך שלושה ימים לא ראה בעיניו ולא אכל ולא שתה (מע"ש ט:9-3).

אך את החסד, כאובייקט ממשי, קיים/לא-קיים, אל לו למאמין לבקש. החסד יפגע במאמין רק כאשר הבן המשיח יחשוק בכך באופן שרירותי ובלא התראה כפי שחווה פאולוס בהתגלות – אף על פי שלא היה ראוי לכך, שכן לפני ההתגלות היה רודף הקהילה המשיחית (קור"א טו:10-8; השוו גלט' א:11-24).

כפי שאבקש להראות בפרקים הבאים, המסמן "ישו" הנו אמצעי פאוליני המאפשר חריגה מהמעגל של חוק ותשוקה על מנת להעמיד אידיאל של קהילה נטולת תשוקות-חטא ורווית אהבה. אולם באותה מידה, כאובייקט ממשי, יש באפשרותו של ישו (ושל המתנות הרוחניות שהוא ורוח הקודש מעניקים) גם לאיים על אותה היציבות שפאולוס מבקש להשיג באמצעות האהבה ובשם אותו ישו.