דברים קצרים על ז'אק לאקאן

דברים לערב לרגל צאת "מהי הוראתי" מאת ז'אק לאקאן

חנות תולעת ספרים, כיכר רבין, תל אביב

יצחק בנימיני

‏11 במאי 2008

אפתח בדברים שלאקאן אומר בסוף הספר מהי הוראתי:

כמה נלעגת היא הגרגרנות אשר בה אחדים מאלה שאני מלמד מזה שנים כה רבות מתנפלים על נוסחאותיי כדי לעשות מהן תחדישים שעליהם איש אינו חושב אלא זאת, שהם מתהדרים בנוצותיי; כל זאת על מנת לזקוף לזכותם חיבור של מאמר שיש לו ראש ורגליים. דבר אינו מנוגד יותר למה שאמורים להשיג מהם, כלומר לכבוש את המצב הנכון של התפשטות, של "התפרקות מנשק", הייתי אומר, שהוא זה של האנליטיקאי בהיותו אדם בין אחרים, שעליו לדעת שאין הוא לא ידע, גם לא תודעה, אלא תלוי בה במידה באיווי של האחר ובדיבורו. (עמ' 130-131)

שמה אנו כפופים ל-Zwangsneurose, עוד מזיגמונד פרויד עד ז'אק אלאן-מילר כולל אנשי אוניברסיטה וכולל אנשי האסכולה האנליטיקאית שלצורך העניין כפופים לאותה אסטרטגיה של ניסוח הממשי. שמא הממשי אצל לאקאן אינו אלא ז'אק לאקאן עצמו? גם האדם וגם הטקסט ההוראתי, ובמיוחד האדם-טקסט שהוא אחד. ממשי עבור כולנו, חוזר שוב ושוב, בלא אפשרות לעצרו. ממשי, שכמו ג'יימס ג'ויס שנכתב לתוך ספרו האחרון צוחק עם אשתו על אינסוף הדוקטורנטים המשתהים אל מול האותיות.

אבל הוא, ז'אק לאקאן, תובע מאיתנו שלא לנסחו, שלא להיות חסידים, בין אם שוטים ובין אם חכמים, אולי החכמים גרועים יותר. ומצד שני התביעה הכריזמטית כלפינו שאנו משליכים עליו, בהיותו מושא התשוקה שלנו. כריזמה מוחלטת. וכולנו כה מתאמללים מול השטף הבלתי נלאה הזה של האדם-מסמן, הלוכד אותנו. הדרישה היא "אל תהיו כמוני!" ובו זמנית "היו כמוני!", כמו האב של פרויד שאי-החלטיותו מקרינה על האני האומלל להכניע עצמו לעל-אני מומצא ותוקפני.

דרישה פרידריך ניטשיאנית זו מתוחכמת. דרישה שיוצרת את ז'אק לאקאן כממשי. אבל גם במובן נוסף. במובן של מסך שיחני שצובע את כל המציאות. כאילו יש ממשי כזה בלתי נתפס. וזה צובע עבורנו את כל הפתחים, החורים, ומה שביניהם. כך מתנשא כל יוצר דגול כמו פרויד, מרקס, כמייסדים של שיח-על. למעשה עוד יותר מהם. ואז המפגש עם הבלתי-אפשרי-הזה אינו מאפשר הזדהות, וגם אינו מאפשר אלא הזדהות עם מה שאין לו הזדהות.

 * לא ניתן להגיב לפוסטים שלי, אלא לשלוח הודעה באמצעות יצירת הקשר בבלוג.