פרסי

פרסי

יצחק בנימיני

התפרסם בגיליון 32 "בושה" של "תיאוריה וביקורת", אביב 2008, בעריכת מיכל בן-נפתלי

גרסה מעוצבת ב PDF

http://www.vanleer.org.il/heb/publications.asp?id=4&mag=32

אני התביישתי בלהיות פרסי. כלומר, פעם, בילדותי ובנעוריי [אין אושר גדול יותר מחיבור הגעגועים אל הילדות, אל הקסם שלהם, ומצד שני אין גם אושר גדול יותר מהשתחררות מאותה נוסטלגיה לעבר, אל הראשוני שלי. אולי אני פה ופה, גם מייצר סיפור על המצאת האני שלי, מתוך נוסטלגיה, אבל גם שמחה שבמרחק על היותי כאן ולא שם, בתוך המצוקה, שאליה מתייחס הגעגוע, מצוקה שעטופה בזכרונות, שההווה עוטפם בצלופן פואטי]. בעצם, גם היום קצת… קצת כזה שלא קיים, אבל קצת. איפשהו גם כאן, שמא וידוי זה יצביע עליי, שאני – פרסי. אני? [מתי חשבתי על עצמי לראשונה כאני? ברור שאין זה זכור לי, אני, מתי אני הייתי פעם ראשונה אני, כלומר מתי פעם ראשונה אני אמרתי לאני "אני", אבל אני יכול לזכור כמה עקבות של אותו מאורע הרה-גורל, אולי: המחשבות על תיאטרון-העולם שמילאו אותי ספק בסביבות גיל 4? 5? שהעולם הזה שסביבי, אימי, אבי, הילדים, הגן, כיתה א', אינם אלא סוג של מחזה המוצג בפניי? האם הצעד הבא אחרי המצאת האני היה ביטולו של העולם החיצון ושליטתו האימפריאליסטית של האני עליו בשם הסבל על בדידותו של אני המבקש לטעון לקיומה של האשליה המטיבה?

בשלב זה איבדתי גם את נוכחותה של האמונה באלוהים.] מי אני? ולמה התביישתי? היום גם, בושה. לפחות על כך, גם, שאני התביישתי. האני שלי היום מבוגר, בטוח בעצמו, משכיל, כותב מאמר ברגע זה, מודע פוליטית, אבל, עדיין, קצת, מה אם הקורא יגלה שאני פרסי? [על מה יכולה להתבסס התגלית? על השמועה על המוצא ההורי? על המראה? על מבטא שאין לי? עדיין אני יכול לשמוע אמירות "מחמיאות": "ואוו! אתה ממש לא נראה פרסי. לא יכולתי להאמין". האם גם אני מבקש שלא להאמין בכך? בבית הכנסת של אבי שהלכתי אליו לאחרונה לשבת יחד עם בני שהוא בית כנסת כלל-מזרחי גם כדי לעודד את אבי על שבנו בכורו נאות להתפלל מצאתי חזרה את מנהג אמירת השלום הכה-תרבותית של יוצאי בית הכנסת שלמרות היותו-כלל מזרחי רובם פרסיים ופרסי שלא מזמן עלה כנראה לישראל ומדבר פרסית עכשווית יותר נתקל באבי חזרה וברך אותו בברכה פרסית ארוכה ומפותלת לפי כללי הנימוס וכה אמרתי לעצמי שהוא נראה ממש פרסי וכעבור כמה ימים אותו פרסי חדש חלף על פני אמי בשעה שישבה בחצר ביתה וזו העירה לי: "ממש דומה לך, איציק, רק תוריד את המשקפיים, ואתה בול כמוהו".] ולמה פרסי? נולדתי בפרס? והיכן בכלל לעזאזל פרס? אפילו תמונות שלה לא ראיתי הרבה, רק זיכרונות יפיפיים על פרס בילדותה של אימי, איספהן, עיר הארמונות… אותו ארמון שבו משפחת אימי התגוררה בו, עם האיל שנאכל, השלג, העורב החכם… [אילו נזכרתי בזיכרונות של אימי כפי שסיפרה לי בארבע לפנות בוקר אחרי לידת בני בכורי הייתה אומרת אבי נחמיה היה איש עמיד שיחד עם אחַיו עסק בייצור נעליים קנו להם בית ענק ממש ארמון עם הרבה חדרים מהמוסלמים כיפות בתקרה יפות מאוד ובכל חדר שכנה משפחת אחד האחים כשבשבתות ובחגים היינו כולנו מכינים את הארוחות ואוכלים יחד וגם אני נזכרת באיל שפעם דוד שלי הביא בחופשה מהצבא איל שהוא כשר לאכילה או כבש ששחטנו כל פסח ובמקום מקרר הכנסנו בכדים ענקיים במחסן את החלקים והברכה עם הדגים שמעליו עורב ביקש החכם תמיד לרמות אותנו עד שסבא נפל וחלה והעסק נהרס ונהיינו עניים מאוד אז הציעו לנו לעלות לארץ ובאנו לפה לטבריה הפסקתי את הלימודים ואני ואחותי דליה עבדנו בפרדסים באזור וגם בתור גננת בהתחלה ואחרי כן הכרתי את אבא אבל אחרי שהיה לי מישהו שהתברר לאמא שלי במקרה שהוא לא יכול להביא ילדים ואבא ואני התחתנו והייתה תקופה קשה במשפחה היינו עניים ואבא שלי נחמיה לא יכל לשלם לאבא נדוניה אז המשפחה שלו עשתה עליו חרם במיוחד אחיו החורג הגדול נהג המונית מקדימה שנהרג בתאונה זיכרונו לברכה שהכה את אבא ואחיו עוד בפרס אחרי שאימא של אבא מתה מיד אחרי הלידה ואבא שלהם ברח לאישה אחרת והשאיר ארבע אחים ואחות לבד דואגים לעצמם וטפו טפו שלא נדע מצרות הוא נהרג בתאונה אחרי שמספרים שבבוקר לפני שיצא לנסיעה אשתו שאותה הוא היכה צעקה מהחלון כך שכל השכנים גם נכחו בקריאתה שלא תחזור חי! ובדרך מירושלים הוא במונית עם עוד שמונה שלא נדע מצרות היה גשום והאוטו מרצדס החליק וכולם נהרגו והיה אבל גדול במשפחה ולא היה חשק גדול כשנולדת ממש קצת אחרי התאונה רצינו לקרוא לך דניאל אבל אז כשהמוהל ביקש לקרוא בשמך לפני שהספקתי להגיד דניאל סבתא של אבא קראה יצחק כשהיית קטן אמרתי לך שאתה לא יכול לריב עם אבא שלך כל הזמן כי הוא סבל מאוד בילדות עבד קשה ועכשיו הוא רוצה לראות אתכם גדולים רוצה כבוד תתנו לו גם לי קשה לא הייתה לו אימא ואבא לא היה איתו ורק סבתא שלו הייתה איתו לא אהבת אותה כשהיית ילד קטן אבל אותך היא אהבה כי קראה לך יצחק אבינו על שם אביה ואהבה את אבא שלך בגלל שאחרי שאבא אימא שלו מתה היא גידלה אותו לבדה והוא כשהם עלו לארץ עבד קשה בשוק הסיטונאי בתל אביב כסבל אבא שלך הרזה כל כך אז לחתונה שלנו לא באו אחיו של אבא חוץ מדודה עזאת שלא הקשיבה לאח שלו וקנינו בית בקרית שלום שהיו בו הרבה פרדסים של הערבים של יפו שברחו במלחמה] בניגוד לְמה זה להיות פרסי, שכולם נתנו לי להבין שזה לא טוב. אולי אפילו -אני-מתבייש-להיות-פרסי- היה כל האני שלי. ואפילו האני הכותב היום התפתח כולו מתוך האני הזה והבושה בו.

לגן הילדים הגעתי, אבל כבר ביישן. ואז הצטנפתי בתוך בושה עם שם. פרסי. הילדים, ברובם בנים של עיראקים, מרוקאים, סכין, אימא שלי מאוד זלזלה בהם, כי בטבריה הם והמרוקאים אחרי שבאו מפרס לא הסתדרו. ואחרים, לא ממש אשכנזים. הילדים הללו, וגם הנערים בתיכון: אתה פ-רסי. חי חי חי. איזה פ-רסי. חי חי חי. היום אולי אני פרס-י, אם שואלים, ואם אני פ-רסי אני… כי פרסי זה חרא. פרסי קמצן. פרסי עם שפם. פרסי מבטא מצחיק.

הפ-רסי הלך עם מכות.

והיו כאילו שני זני פרסים – הצד של אבי והצד של אימי. הצד של אבי, זה הדבר שאני הכי הרבה לא רציתי להיות קרוב אליי. הם מאוד מאוד לא. לא רוצה כמוהם. מוכרי נעליים לפי מידת הסטריאוטיפ. והצד של אימי. הם איכשהו בסדר. מוכרים סחורות אחרות. הם לא היו תחת בושה. כאילו לא הרגשת שהם פרסים. אולי להיות פרסי היה גם להתבייש.

היו בתיכון שני פרסים איתי. כאלה מסריחים. לא היה ריח. אבל מסריחים כי הם פרסים [מי שנתפסו אצלנו כמסריחים באופן ממשי היו הבוכרים ששטפו את שכונת קרית שלום, כשאימי אמרה תמיד שיש להם ריח מסריח כי הם לא מתקלחים והם שותים הרבה וודקה כי זה שורף להם את השומן הרב של האוכל עם העופות השמנים אך מאכל אחד טעים היה להם וזהו האושפולואו שגם אימי וגם מסעדות בוכריות אחרות לא יצליחו לשלוח לי אותה כפית טעימה שהשכנה זילפה העניקה לי, גם אחרי שסיפרה אותי וכולי רצתי הביתה מהר להדביק עם דבק פלסטיק לבן את השערות חזרה]. והכי הרבה רציתי להתרחק מהם. לא להיות הם. ואיך צחקתי עליהם? שהם פ-רסים. איזה מצחיק. האחד רצה להיות מאוד חבר שלי. והשני גם והוא עולה חדש אבל חצי עיוור. עין עטופה בתחבושת ובמשקף כהה. איכס. איזה מכוער. ורגע. גם אני הייתי בעצם מכוער. מאוד. כי אני פרסי. גם. ככה לימדו אותי הילדים. והפרסי, הראשון, בכיתה שלי, הוא חטף פעם אבן גדולה ממני בראש. לא בכוונה. ישבנו כל הילדים ליד גדר ואבן הפריעה לי. זרקתי אותה לגדר, וזו פגעה בה. מתוך המכה חזרה ונפלה על ראשו של זה ודם.

גרמני, צרפתי או בכלל אירופאי. רק לא פרסי. אבל גם לא ישראלי. כי ישראלי זה כלום. וגם בישראלי הזה אני סובל. כך גדלתי עם תשוקה למשהו אחר. של שמה. שם. ללמוד גרמנית. ללמוד צרפתית. להשכיל. כי השכלה זה לא להיות פרסי. לא מזרחי אחר כך. להאזין לקלאסית. אפילו לא אשכנזי שזו גרסה דלה. ומה עם יהודי? אולי, מתוך בית הכנסת של אבי בילדות שאליו לא אהבתי ללכת אבל היה בו לעיתים קדושה ילדותית […אלא שבית המקדש עמד על תלו – בית הכנסת העירקי הקטן של קריית שלום על שפת נהר-הכביש הראשי, בשחרית שבת עטף אבי אותי ואת שני אחיי הקטנים בטליתו הגדולה, אסר להביט בם ובקולם העמוק לרגע קט נפרץ ההווה, נושאים כפיים בהיכלו של שלמה מזמרים: יברכך. אדונָי. וישמרך. יָאֵר. אדוני. פניו. אליך. וִיחֻנֶּךָ. ישא. אדוני. פניו. אליך. וישם. לך. שלום. <ציטוט מתוך ספרי>

לצד חוויה מטאפיזית זו נשבעתי גם לשקר בפני אלוהים הנוכח בפני איבוד האמונה בו. שמא מאז האני מחפשה? השבועה הייתה ניסוי הנגדה לציווי בתורה שלא להישבע לשווא שנבע ממצוקת הבדידות והציג תוצאות של הצלחות בַּמציאות דווקא בעקבות השקר], זו הייתה בהמשך מוזיקלית-נוצרית.

מכול זה כמובן, ואולי לא כמובן, יוצא האוכל, האוכל הפרסי, של אימי. אימא שהיא באוכל, ופרסיוּת שהיא באוכל. היום כשאני אומר שאני פרס-י אני מנסח זאת לעצמי תוך טעימה, מתוך זיכרונות של אוכל, שם אין בושה, פשוט [אולי מכיוון שהבושה תודעתית והאוכל הפרסי שנגע בקצהו של הגוף ידע להערים על התודעה, על האני הזה, ולענג אותו, ולמכור לו את האימהות הנאכלת בלא להתנגד]. גם אשתי שהגיעה ממחוזות הארצות הפולניות אינה יכולה להתנתק, אהבתה אליי מתווכת בגונדי [הגונדי הנה קציצה גדולה וכדורית של גרגירי חומוס מגורדים, קצת בצל ועוף טחון, שמתבשל לו במרק עם כורכום, וגונדי זה מהווה מנת ביניים או מנת שוליים למנה העיקרית, אך קיבל מחוץ לגבולות הפרסיות את מרכז תשומת הלב וידידות א-פרסיות של אשתי רודפות אחריה כדי שתרגל אחרי חמותה בתקווה לזכות במתכון גואל] ובאורמה-סבזי של אימי בערב שבת.

אימי, אבי וכולם שסבבו אותי לא נתקפו מעולם, כך נראה לי מתוך עולמי המבויש, ביישנות במה שהם, אלא חיים דקה-דקה בעיסוקיהם. לא נתקלו בילדים מגדפים? לא שמעו בדיחות על קמצנות? נראה שעולמם הקהילתי של הפרסיות שאותו העתיקו לכאן שימש מגן. לי לא. נותרתי חשוף. עם מי להזדהות? עם אבי? לא. עם אימי? לא. עם דודיי? לא ולא. השבר אולי שלח אותי להזדהות עם השבר עצמו. בגיל הנעורים מצאתי על כן את עצמי במוזיקת הדיכאון של להקות הגל החדש והפאנק. בהמשך המיסות סיפקו את מנת הדיפרסיה היומית [יש ממד אולי של עצבות מתענגת במוזיקה הפרסית הקלאסית שהוריי הביאו מאיראן של השח ירום הודו שהביאה אותי לדלג על הישראליות היישר לזרועות הגוים, דבר שמצריך ציטוט עצמי מטקסט אחר, שכך נפתח: מרפסת בדירת קרקע בשכונת קרית-שלום, גבול יפו תל אביב. בליל קיץ חם, אני הילד, אחיי הצעירים והורי בוהים בשחור-לבן טלוויזיוני. בישראל, אריק אלברשטיין או חווה איינשטיין שרים. אמא ואבא נגעלים: איחס! איזה זבל! ומעבירים ישירות לירדן שאומנם אינה איראן האהובה (גם השאה הרם אהוב מאוד) אך רקדניות הבטן וצליליה המסתלסלים ערבים יותר לאוזן מהשטיינים. אז לא פה ולא שם. לא מכוננים לי זהות ישראלית יציבה ולא מצליחים לייצר בן מזרחי אותנטי. קשה לי להזדהות עם ההורים. הם מנותקים. מעתה גם אני]. אח! איזו מיתולוגיה של העצמי!