מיתוס התועבה – על היחס המבני בין נבחרי האל לנבחרי הגזע

יצחק בנימיני
……………………………………
……………………………………

אין הכוונה כאן לייצר פרובוקציה המכילה הקבלה בין היהדות לבין הנאציזם. כמו כן, אין מטרתי לספר סיפור יונגיאני על ארכיטיפ כלשהו ש"צץ" לו מחדש בהיסטוריה המודרנית. זהו למעשה סיפור ממשי-מטריאלי על התגלגלות מיתוס בתוך השיח המערבי, מיתוס התועבה, שכפי שאסביר, היה קיים תמיד בגרעין-היהדות אך גם מרוסן ביותר, ומשם באמצעות התיווך הנוצרי (האוניברסלי כביכול), היישר אל המאות המודרניות אשר המציאו את הגזענות הפסאודו-מדעית שמצאה לעצמה מימוש בזוועה הנאצית. כלומר, אין כאן משקל שווה, אלא דיון במוטיב יהודי שעבר עיוות וטרנספורמציות שונות, דיון שבא בעקבות העובדה הפשוטה-נוראית: היחס המבני בין המקריב המציג עצמו כנבחר האל לבין הקורבן שגם הוא מציג עצמו ככזה.

בספרו "הפסיכואנליזה של הנאציזם" מראה ז'אן-ז'ראר בורשטיין כיצד הנאציזם התגבש סביב הניסיון לסלק את החוק היהודי-הציוויליזטורי של שם-האב. ברצוני לחבור לדבריו של בורשטיין ובו-זמנית לסבכם עוד יותר: שמא הנאציזם והחוק היהודי, אינם ניצבים זה מול זה כסתירה פשוטה, אלא כתשליל? שמא הנאציזם הוא Aufhebung (סובלימציה) ברוורס של היהדות? הצל של החוק היהודי?

מיתוס התועבה העברי
לטענתי, הנאציזם היה חלק מעלילה אירופאית ארוכת שנים של חיקוי מיתוס הנבחרות היהודי. בראשיתו היה זה מיתוס עברי של עם חלש שפיצה עצמו בפנטזיה של נבחרות ועוצמה אלוהית (כתפיסת מקס ובר). מיתוס עברי זה התגשם אצל האדם הלבן האירופאי שבחר לראות עצמו כנבחר וכבעל זכות אלוהית (ואף חובה) להשמיד את האחר או במקרה הטוב לדכאו.
המיתוס בוטא כידוע בטקסט המקראי בדמות התועבות שיש לחולל באחר, כפי שהן מוזכרות במיוחד בספרי התורה, ביהושע, שופטים ולבסוף בעזרה ונחמיה.
אמנם בקרב עמי קדם היה נהוג להשמיד את האויב לחלוטין על נשיו ילדיו וזקניו, אך הדבר לא נעשה מתוך הצדקה אידיאולוגית גורפת, בשם הנבחרות. שהרי לפני התועבות המקראיות כלולות הקביעות התיאולוגיות של נבחרות האל המשקיפה על נבחרות העם, עם סגולה שמעניק לאנושות את המוסר האחיד-אוניברסלי ביחס לאדם כאדם. מיד לאחר הצבת המוסר מצטרפות הדרישות לשימור האקסקלוסיביות האלוהית והלאומית:

האל הוא האחד שיש לעבוד אותו בלבד —>
נבחרות על ידי האל (למען הצלת האנושות) —>
שיח סניטרי פנימי (דוגמת חוקי הטהרה בספר ויקרא) —>
שיח סניטרי חיצוני (כיבוש ארץ כנען וטיהור אתני: ציווי אלוהי לנקות את שטחי הארץ מכל תושביה כדי שלא להיטמע בפולחניהם ובמנהגיהם). זהו שיח סניטרי אשר מעניק גושפנקה אידיאולוגית למה שנגדיר כמהותו המכריעה של היצור האנושי: היותו ראשית-כול לא הומו-סקסואל, לא הומו-אקונומיקוס, לא הומו-פוליטיקוס, או הומו-אקדמיקוס, אלא הומו-סניטריוס, האדם המנקה, האדם האנאלי של פרויד, אשר מיום שהאחר ההורי התגלה אליו כיצור נפרד, נדרש ממנו להטיל את הצואה בתוך הסיר, ומאז הוא עסוק בהנדוס, בצמצום, בהרחבה, אך במיוחד בניקוי המציאות. —>
השלב המסכם של המיתוס: השמדת עם (של עמי כנען ובמיוחד של עמלק)

החיקוי הנאצי של המיתוס העברי
אצל היטלר והנאציזם היה זה חיקוי של המודל המיתי, שנלקח ברצינות תהומית ושהתבקש להיתרגם למציאות באופן ציני תוך מניפולציה על ההמונים שמשתוקקים להיבלע בתוך האחר הגדול האפל.
זהו האל האפל שבהקשר ל"דרמה של הנאציזם" אמר עליו לאקאן בסמינר ה-11:

"ההקרבה לאלים החשוכים של אובייקט הקרבה הוא משהו שמעט סובייקטים יכולים להתנגד מלהיכנע לו, כמו תחת היקסמות מפלצתית. […] ההקרבה משמעותה שבאובייקט של תשוקותינו, אנו מנסים למצוא הוכחה לנוכחות האיווי של אחר גדול, זה שלו קראתי האל החשוך."

מושא החיקוי הוא הצל המסוים של היהדות. כאשר דת החוק היהודית כוללת את הצל המתועב, ואילו הצל של תועבת הנאציזם הוא החוק, החוק המסדיר את התועבה, את ההתבהמות, את ההשמדה, החוק של פקיד הקבלה באושוויץ.
היהודי מייצג אמנם את החוק, את החוק הציוויליזטורי, אבל, האם זו סיבה מספקת כדי להשמידו? תשובה אפשרית היא שהיהודי, במסגרת מיתוס הנבחרות שלו, כבר הגשים את התועבה ואסר על האחר את הגשמת התועבה. התועבה של אקסקלוסיביות והדרת האחר הייתה כולה שלו. בכך הוא איים על הגוי שנותר לו רק להביט ממרחק באידיאה המיתית של הנבחרות. גם הוא רצה ליטול חלק באותה נבחרות. "מיין קמפף" ער תמיד להכרה העצמית של הנבחרות היהודית. כך בפרק האידיאולוגי המרכזי "עם וגזע":

"ההפך הגמור מן הארי הוא היהודי. כמעט ואין עם בעולם בו מפותח יצר ההישרדות יותר מאשר זה המכונה העם הנבחר. הראיה הטובה ביותר היא עצם עובדת קיומו של גזע זה. היכן העם, שבאלפיים שנות קיומו היה חשוף במידה כה מעטה לשינויים בתכונותיו הפנימיות ובאופיו, כמו העם היהודי? ולבסוף איזה עם סבל תהפוכות כה גדולות כמו זה – ובכל זאת, תמיד עלה והזדקף מחדש בלא שינוי מהותו, מתוך האסונות הנוראים ביותר שידעה האנושות? איזה רצון קשוח לחיות ולשרוד עולה מן העובדות האלה!" (תרגום לעברית, עמ' 72-73)

האין אלו דברי הערצה, ליהודי ששמר על עקרון נבחרותו ונבדלותו? על רקע הפסימיזם של הגזענות הלבנה במאות 18-20 על היותו של הגזע הלבן במצב של ניוון מתמיד, האין זה שהעקשנות היהודית לשמר את האקסלוסיביות, מהווה כאן מקור להערכה חיקוית, גם אם היא מלווה במנה גדושה של אימה ותיעוב?

החוק והיהודי וצל התועבה
אבל, מנגד, האידיאליזציה של היהודי תגיב: כיצד היהודי קשור לתועבות, האין זה שהוא הנציג המובהק של החוק הציוויליזטורי?
החוק והתועבה מציגים עצמם כמבטלים זה את זה, אך זאת על פני השטח. החוק, מכיל את הצל שלו, את השלילה שלו, את שלילת השלילה (לפי ז'יז'ק), החוק המוסרי של "לא תרצח!", הופך להיות לסופר-אגו המצווה: "לא….! תרצח!", ממש גם במובן הלוינסי כשהפנים של האחר מציבות את הנוכחות של האתי אבל גם את פגיעות האחר ואת האפשרות להשמידו. כך החוק האתי היהודי מציב את היפוכו הכלול בו בדמות המיתוס המתועב של השמדת עם ונבחרות.
האחר הגדול כולל בתוכו את התועבה בתור המיתוס שאינו מתגשם. לפי פרויד, האחר הגדול אוסר על האני את הגשמת היצר המתועב, דורש ממנו להקריב את תוספת התועבה, נוטל את התועבה לעצמו, לבלעדיותו, ותובע אחרי כן מהאני להגשים חזרה את המתועב, הפעם בשמו. כדברי פרויד ב"פעולות כפייתיות וטקסים דתיים":

"נדמה כי אחד מהיסודות של התפתחות התרבות האנושית הוא הויתור ההולך ומתעצם על יצרים מכוננים, אשר מימושם עשוי היה להעניק לאני עונג ראשוני. חלק מאותה הדחקה של היצר מתגשם בדתות מעצם העובדה שהן מאפשרות לפרט להקריב את העונג היצרי שלו לאלוהות: "הנקמה היא שלי", אומר אֲדֹנָי. לאור התפתחותן של הדתות הקדומות אנו מחזיקים בדעה כי דברים רבים, שעליהם ויתר האדם בתור "תועבה", הועברו לרשות האל, ונותרו מותרים בשמו. הפקדה זו בידי האלוהות הייתה הדרך שבה השתחרר האדם משלטונם של יצרים זדוניים, מזיקים חברתית." (מתוך התרגום לעברית, הוצאת רסלינג)

על דברים אלו של פרויד נוסיף שהאני אינו מגשים את המתועב מידית, הוא מבקש להשתחרר ממנו, מהתביעה של האחר הגדול כסופר-אגו. מאותה אחרות שמטילה לעולם את המוסרי אך גם אוגרת בתוכה את המתועב המקודש.
האחר הגדול הדורש את ההתענגות, הסופר-אגו של המוסר המכיל את האנטי-מוסר, ציווה על כן ברמת המיתוס ליהודי להשמיד את העמלק. אולם היהודי יודע שאין "לקחת ברצינות" את האידיאולוגיה, כלומר את המיתוס. וזוהי אולי מסורת חז"ל, של דת החוק שהתפצלה לה מתוך דת המיתוס של בית שני, לאחר חורבן הבית. ושוב, דת החוק הזו כללה תמידית גם את הצל שלה, את המיתוס, אך כדת החוק היא ביקשה תמיד לרסנו, להדחיקו.
אי מימוש המיתוס במסורת חז"ל הייתה בהנחה שהמיתוס המספר את סיפור עמלק שייך למישור טרנסצנדנטי של האלוהים בלבד. ועליו להישאר שם. האלוהים הוא המקודש-מתועב ועלינו להיזהר בתור בני אדם להרקיע לשם. והחוק, ניתן לבני האדם כדי לפעול בעולם, ואילו האחר הגדול הקפריזי מתבקש להיות כבול גם הוא לחוק זה.
אך האחר הגדול מתמרד מידי פעם, מבקש לחזור לאותו גן העדן האבוד שלו, כשהיה באמת אלוה כל-יכול שאינו כפוף לאותו חוק מסרס. ואז בהתפרצויותיו של האחר הגדול הוא יפתה את האדם לעבר ההתענגות, לעבר ההקרבה או ההשמדה.
כך בפרק טו בשמואל א, פסוקים ב-ג, אלוהים מצווה את שאול:

"כֹּה אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת, פָּקַדְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל–אֲשֶׁר-שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ, בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל, עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר."
 
שאול, כידוע סירב לתביעה המתועבת של הסופר-אגו. הוא חמל וחמד בו-זמנית את רכוש העמלק. הוא אדם. וזוהי אולי ההגדרה שלנו למהות האדם: הסירוב לצו של האחר הגדול האפל להשמיד את האחר, הסירוב ליטול חלק בתועבה.
זהו החוק: הריסון של התועבה, אשר מייצר את התועבה כצל שלו. מהו צל? החלק שמלווה את הגוף תמידית, הנגטיב שלו, שאינו הוא עצמו, אלא שמשקף את תבנית הגוף.
אותה תביעה אלוהית להשמדת עמלק מקורה עוד לפני כן בתורה, למשל בדברים פרק כה, פסוקים יז-יט:

"זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ–וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ–תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח."

אלא שלפני פסוקים אלו ממש האלוהי מסמן את המוסרי כלפי האחר (שהוא הדומה בן הקהילה):

"לֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ, אֶבֶן וָאָבֶן: גְּדוֹלָה, וּקְטַנָּה. לֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ, אֵיפָה וְאֵיפָה: גְּדוֹלָה, וּקְטַנָּה. אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה-לָּךְ, אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה-לָּךְ–לְמַעַן, יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה: כֹּל, עֹשֵׂה עָוֶל."

במובן הזה את "תועבת יהוה אלוהיך" ניתן לדרוש בו שלא כמקובל, לא רק תועבה עבור אלוהים, אלא כתועבה השייכת לאלוהים, כתועבה של האלוהים. היא ברשותו.
האלוהים דורש את "לא תרצח! לְמַעַן, יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לאחר שתרצח את הכנעני!". שהרי לאחר ציוויי הר סיני המוסריים, הוא דורש את היישום של התועבה לקראת ההגעה לארץ הקודש: "תרצח את הכנעני ותירש את אדמתו".
בעקבות הציווי הנסתר לממש את התועבה, על היהודי היה לשאת את המשא הכבד הזה של מיתוס הנבחרות וההשמדה הטוטלית של האחר בציווי "עין תחת עין ושן תחת שן", כאשר בו-זמנית הציווי האתי התנגד לתועבה האלוהית המבקשת את היישום במציאות. היהודי שמחוץ למיתוס נלחם בעוז כנגד הפיתוי ועמד בו לרוב.

ציונות
אך מה עם אותו יהודי גרמני-אוסטרי מפורסם, עם הרצל? האם הוא אכן ביקש לחולל אקט כזה של יישום המיתוס במציאות הפיזית? שהרי הציונות ההרצליאנית הייתה עדיין נאמנה, עם כל גישתה האנטי-דתית, למסורת החרדית שאין לקרב את ביאת המשיח ושהמימוש הלאומי אינו מימוש שלם של המיתוס, אלא ניסיון לממש את דת החוק ברמת הפרקטיקה הדמוקרטית. ומאז כמובן רודף צל המיתוס, מיתוס התועבה את הפרויקט הציוני. ולעיתים אנו מתפתים לגלוש אל אותו ביב שופכין של תועבת הגירוש, הטיהור וההשמדה.

אושוויץ
אם היהודי הצליח לרוב להלחם בצל המיתי של החוק, היה זה דווקא האחר שנטל את המשימה המפתה. במרוצת מאות השנים, מאז עליית הנצרות ופריחתה, התחזקה מגמת הסופר-אגו הצדקני אשר הגביר את הקול המוסרי בהסוותו את הצל המתועב שלו. אי לכך, באי-הינתן צל זה, בהיותו צל של העם האחר, היהודי, הצל המתועב נותר ככזה שלנוצרי אין רגשות מצפון עליו, ועל כן הדבר מאפשר לו את ההגשמה של המיתוס הזה של הנבחרות. זה היה הבסיס התיאולוגי לטענה של האדם הלבן שהוא נבחר ושהוא-הוא צלם אלוהים. כך בהשמדת האינדיאנים באמריקה, באפרטהייד בדרום אפריקה וכך כמובן בשואה.
אושוויץ היא הפניית האנרגיה של האקסקלוסיביות המשמידה חזרה אל אותו עם אשר המציא את הנוסחה המיתית תוך שהוא ריסן עצמו שלא להגשימה כחלק ממרידתו בתביעה המתועבת של האלוהים.
הנאציזם היה מבחינה זו אינקרנציה טוטלית של עקרון הנבחרות היהודי, הפעם בשמו של עם גרמני, כמייצג של האדם הלבן. הנאציזם ראה צורך לסלק את הממציא, את המתחרה על הנבחרות ואת מי שמעלה את העיקרון המוסרי כנגד. לא היה מספיק לצאת כנגד הנצרות המוסרית-צבועה של אורגיית האהבה.
בשואה יושם גם העיקרון היהודי של טומאה פנימית = טומאה חיצונית:

"[…] המקבילה הסוציולוגית של טקסים המביעים חרדה בנוגע לנקבי הגוף היא שאיפה להגן על האחדות הפוליטית והחברתית של קבוצת מיעוט. היהודים היו קבוצת מיעוט נרדפת לאורך כל ההיסטוריה שלהם. על פי אמונתם, כל מה שנפלט מהגוף – דם, מוגלה, צואה, זרע וכדומה – מטמא. דאגתם לשלמות, לאחדות ולטוהר של הגוף הפיזי משקפת היטב את הגבולות המאוימים של הגוף האזרחי." (מרי דגלס, טוהר וסכנה, הוצאת רסלינג)

הסילוק של המתועב החיצוני היה דרוש כחלק מפרקטיקה שנתפסה על ידי היטלר כפרקטיקה אתית שמגוננת על האנושות, שמנקה אותה חיצונית ופנימית.
אך יש להדגיש שבתביעתו לאקסקלוסיביות, הנאציזם לא טען לנבחרות בשם איזה אגואיזם אלא כתרומה לאנושות, כהצלת האנושות. "מיין קמפף" טוען שהארי הוא פרומתאוס שמציל את האנושות. מכאן התביעה להציל את המציל. להלל ולרומם את האני כגיבור למען האנושות – זו דרכו של האחר הגדול הסופר-אגואי לפתות את האני כדי שיגשים תביעותיו, את תביעת התועבה לנקות מהאני ומהאחר את התועבה, את הטומאה. הסילוק של הטומאה נעשה בדרך טמאה שהאחר הגדול דורש את קיומה.
אז מי היה היטלר? אולי פסיכוטי, שלקח ברצינות גבוה מדי את התביעה של האחר הגדול להציל את האנושות, לקח ברצינות (ולא בציניות) גבוה מדי את האידיאולוגיה שתמיד כלולה בה התביעה הנוספת: "אל תיקח אותי יותר מדי ברצינות… אמנם ישנו עקרון העין תחת עין, אך אל תמהר לבצע זאת! לא תרצח! לא… כן… לא לא תרצח!" כן. האחר הגדול מבולבל. האחר הגדול של עקדת יצחק: "לא יהיה לך בן בגילך המופלג… יהיה לך בן למרות הכול… רצח אותו… לא, אל תרצח אותו…".
היטלר יישם את המיתוס היהודי המסולק, שהיהודי התכחש לו כל כך. הנבחרות נותרה אצל היהודי לרוב ברמה הרוחנית-מטאפיזית, ולא ביקשה ליישם את עצמה ברמה הפרקטית הלאומית. היישום של המיתוס הוא הרה אסון. בהיטלר הייתה אולי הפסיכוזה האינפנטילית שכפתה את הציווי לעשות מעשה.
האקט היה הפנטזיה הגדולה של הגרמניות בעשורים שלפני עליית הנאציזם: לחרוג מרגשי הנחיתות הלאומיים ביחס לאנגלים ולצרפתים, מתסביך הסירוס (שהיהודי בנוכחותו כנימול הזכיר לגוי תמידית, כדברי פרויד), לעשות מעשה במציאות הגשמית.
היטלר היה זה שביקש להגשים את הפנטזיה הרטובה הזו של אקט, של התערבות במציאות, של יישום תביעתו הנסתרת של האחר הגדול לתועבה שמסלקת את התועבה של האחר. כי קנאתי היא לתועבת האחר, לנבחרותו שלו.
היטלר היה אולי הפסיכוטי שאינו מסתפק בהלוצינציה, דוגמת שרבר שדמיין את היותו מזדווג עם אלוהים, עם התועבה שלו, ומביא לו לעולם גזע שלם של שרברים שמצילים את העולם. שרבר שתמהה הכיצד אלוהים דיבר אתו דווקא בגרמנית, ומשיב שבכל תקופה האל מדבר את שפתו של העם הנבחר: בראשונה היה זה בעברית לעם היהודי ועתה בגרמנית לעם הנבחר הגרמני.
שמא קו פתלתל מוביל מהנבחרות המקראית, אל המגלומניה של האדם הלבן, דרך שרבר אל אדולף העלוב של וינה עד לתועבת אושוויץ, תועבה כזו שאפילו האלוהים הגדול לא העיז לדמיין בגיהינום הנורא ביותר שחולל במסגרת המיתוס.