תמי פיאלקוב קאלי מוכשרת…
בדרך לבת-ים, ממש מולי,
ישב בודהה.
זיהיתי אותו מיד-
בלי חולצה, שמן,
נינוח כמו סוד כמוס של אור.
ישב בודהה.
זיהיתי אותו מיד-
בלי חולצה, שמן,
נינוח כמו סוד כמוס של אור.
השתוקקתי ששתי ידי ימדדו את הרעיון
הבלתי נראה, של וריד האושר האינסופי שלו.
רציתי לשאול אותו מה שם העץ שישב תחתיו
ואיך הצליח לסלק את הסבל.
כמעט קמתי לצבוט את לחייו המתוקות
אבל נזכרתי שצריך להרוג אותו אם פוגשים בו
נהדר! אהבתי במיוחד את הדרך אל המשפט האחרון.
איך הצליח לסלק את הסבל? אניגמה.
רות
מצטרפת לנעמה כדי לא לחזור על דבריה.
תודה!, תמי.
יפה מאוד
צריך להרוג אותו אם פוגשים בו ,נכון
ואהבתי את "נינוח כמו סוד כמוס של אור"
יפה.
בודהה באוטובוס. שתי מילים וזה כבר שיר.
ועוד בדרך לבת ים.
לצבוט ולהרוג. קוטוטי וצבוטותי הלכו לים … קוטוטי טבע בים (של בת ים) מי נשאר?
הומור משולב במוות. מעניין.
לא ברור לי (כמי שלא מתמצא בבודיזם) למה צריך להרוג אותו כשפוגשים אותו.
בגלל שהצליח, או בגלל שלא הצליח, לסלק את הסבל?
קראתי כבר בפייסבוק
ואהבתי.
תודה לכם, לנעמה,
לרות,שאין לי תשובה איך לסלק את הסבל…
לרבקה,
לחנה,
לשמעון, כשתראה את בודהה- תהרוג אותו, כי זה סימן שהוא חיצוני לך ולא בתוכך. אין מורה חיצוני להווית הבודהה, מלבד תירגול עצמי בלהיות הבודהה…
גיורא גם לך תודה, למרות שנפגשנו כבר בפייסבוק עם השיר הזה..:)
תמי. אהבתי את השיר. אחרי שקראתי את ההסבר שלך לשמעון, חשבתי שיש אנשים שהורגים גם את הבודהה שבתוכם.
וזה הזכיר לי את הבלדה על כלא רדינג של אוסקר וויילד.
כמו שאת רואה, עם השיר שלך הלכתי רחוק מאד מבת-ים… 🙂
אלו שהורגים את בודהה שבתוכם, זה חטא על פשע…באמת הלכת רחוק נורית. תודה..