תמי פיאלקוב קאלי מוכשרת…
אתה מתעורר באמצע הלילה,
לועג לעצמך שאתה פחדן
אפילו לא מסוגל לדבר על זה,
לא מוצא מילים
בבקר יש לך קשרי שיער במסרק שלך
ושורה אחת של שיר שמסתירה שורה אחרת
כמו במשפחות – אחות אחת מסתירה את השנייה
תבין שיש לך פחד על גבי פחד
תמי פיאלקוב קאלי
אתה מתעורר באמצע הלילה,
לועג לעצמך שאתה פחדן
אפילו לא מסוגל לדבר על זה,
לא מוצא מילים
בבקר יש לך קשרי שיער במסרק שלך
ושורה אחת של שיר שמסתירה שורה אחרת
כמו במשפחות – אחות אחת מסתירה את השנייה
תבין שיש לך פחד על גבי פחד
מעניין.
הפנייה היא לאיש. ולא לכותבת כלפי עצמה.
אני חייב להודות שזה מעלה בי הרהורים שלבטח לא עולים במוחם של אחרים …
נראה לי שלכל אחד יש שורה שמסתירה שורה שניה…וזה קורה במשפחות הכי טובות..:)
ככלל, הפנים הציבוריים שלנו לא תמיד מספקים תיאור זהה לפנים הפנימיים.
הדיכוטומיה הזו קשה לי כשאני מזהה את זה באחרים או בעצמי. שתיקה היא תגובה הכי מתאימה לי כשאני נפגשת עם זה, כי קשה לי לשקר. אולי זה לא שקרים אלא התנהגות חברתית של היות פוליטקלי קורקט.
בקיצור, ההירהורים שלך מחודדים. ועוד לא דברנו על התעללות במשפחה.
אני יודע חצאי דברים. מהמכתבים.
שרק בתקופה אחרונה התחלתי לקרוא בעיון. אחרי 35 שנים.
הזמן נותן לזה מימד פואטי (מזויף) . בטח לא למי שחי בתוך זה. ועדיין חי את זה ממרחק של שנים.
אותי לימדו בסדנת כתיבה. לכתוב ללא רתיעה. ללא הנחות. גם על בני משפחה קרובים.
ניסיתי. לפעמים הצלחתי. לפעמים נכשלתי. העיקר לנסות. אני ממשיך לנסות.
לפעמים הכתיבה היא העד הכי טוב של הזיכרון.
"הכתיבה היא העד הכי טוב של הזיכרון"
זה משפט כל כך חכם.
אולי זו הסיבה לכתיבה…
הרבה חשבתי על הקושי לכתוב על בני משפחה. כשהורי היו בחיים נהגתי בנימוס המתבקש, אבל גם כשהם כבר אינם, אני עדיין מרגישה את הקושי לפרום את העומקים הללו שבתחתית ההוויה שלי. זה כמעט מרגיש לי כמו בגידה בהם, או למעשה בעצמי ובמה שבניתי כדי להתגבר על ההיסטוריה האישית…לפעמים זה חשש שלי שהכל יתפרק כשאגע עמוק עמוק, שם.
תודה שמעון
בעיה מגדרית בבעיית המינים, כאילו (כאילו) מדובר בבעיה בדקדוק של העברית: אפילו אישה פונה ל"אתה".
לא יודעת באיזה רובד של האני נמצא הפחד הכי-הכי של הדוברת, אִם בסמוך-למודע, אִם בתת-מודע.
מה שאני מבינה מן הקריאה: הפחד הזה משתק. לא רק בכתיבה, נדמה לי.
נורא, נורא להיות במקום הזה.
תודה על השיר ושבוע טוב, תמי.
רבקה
רק לאחרונה התחלתי להשתמש ב"אתה". ויש בזה המון שחרור. הזרקורים לא בהכרח מופנים אל הכותב. זה יוצר, נדמה לי, הזרה, או ריחוק מהביוגרפיה של הכותב. בטיפול פסיכולוגי היה על המטפל לברר עם המטופל על השימוש שלו ב"אתה" אבל בשירה זה עובר טוב..:)
בפרוזה יש לכותב יותר חופש לערוך מחקר ולכתוב על כל נושא מבלי שקהל הקוראים יפשפשו בחייו הפרטיים. בשירה הדבר מייד מיוחס לכותב ולביוגרפייה שלו…מוזר לא?
שבוע נפלא לך רבקה..