חני שטרנברג
ילידת חיפה.
כותבת שירה ופרוזה ואמנית רב תחומית.
בוגרת האקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין בירושליים.
נשואה ואם לשלושה. מתגוררת בזכרון יעקב.
ספרים:
שירי מעבר – שירה – ספריית פועלים, 1999
עונות – פרוזה – ספריית פועלים, 2000
עכשיו הזמן לומר אמת - שירה - הוצאת גוונים, 2009
תערוכות:
תערוכות יחיד –
במקום ספר – תיאטרון הידית, פרדס חנה, 2007
סיפורים במגירה – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2008
שירת הבית - מוזיאון העלייה הראשונה, זכרון יעקב, 2009
בדרך להוצאת הספרים - קרון הספרים, טבעון, 2010
מחסן פואם - וידאו ארט בכנס השוק השני בעין השופט, 2011
קבוצתיות –
סדק סדק תרדוף – גלרייה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2005
ארץ חמדה – בית האמנים, בית שאגאל, חיפה, 2005
אמאל''ה – יום האישה הבינלאומי, עמותת אמני נתניה, 2006
כסאות – גלריה לאמנות קיבוץ גן שמואל, 2007
יד ביד – פסטיבל החג של החגים, חיפה, 2007
מופעים:
שירים נעים שירים – מופע מחול - פסטיבל עכו, 1983
מתחת לחול – מופע מחול - - פסטיבל עכו, 1985
מופע שירים במסגרת התערוכה "במקום ספר" בתיאטרון הידית, 2007.
מיצג באירוע הפתיחה של התערוכה "סיפורים במגירה" בגלרייה לאמנות בגן שמואל.2008
מפרסמת גם באתר "רשימות" – "יוצאת לאור"
http://hanist.wordpress.com/
ובאותו הבל פה של נשימה.
האם השיר הזה אינו מזכיר את "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו"?
האם כאשר אין שלום, אנחנו עדיין בסוג של גלות?
והנהרות שלנו עוד יתמלאו. אנחנו חיים בעידן של שינויים אדירים, ברקע אני רואה עכשיו כתבה על העמידה של העם הסורי נגד השלטון,
צריך שנעשה מעשים, אולי, כדי שזאב יגור עם כבש
ואנחנו לא נצטרך לשבת
ולא נצטרך לבכות.
אגב, זוהי דוגמא לכתיבה די מעובה.
חוה
תודה רבה, חוה. זאת בדיוק היתה האסוציאציה שלי לשיר הזה "על נהרות בבל", ומכאן שמדובר על סוג של גלות
התקווה.
הו התקווה.
תודה, חנוך. מוכרחים, לא?
היי חני
אם בבכי זה מתחיל…
ויגמר סשימחה.
להתראות
טובה
אמן טובה, אמן.
מעולה
חשבתי בשורות הראשונות שבכלל חשוב שנשב ונבכה. שניקח פסק זמן, שנסתכל פנימה.
תודה לוסי, זה גם מה שאני חשבתי 🙂
חני שלום,
אני פותחת, ואולי ממשיכה נושא חדש/ישן.
צריך שניתן את הדעת.
לא את, לא לוסי אלקוטי, לא אני צריכות שנשב ונסתכל פנימה – אצלנו. ממילא אנחנו עושות זאת כמעט כל הזמן.
את יודעת, אני קצת מקשיבה לסביבה, מתענינת בקורה, ובקורא.
בדרך לא דרך, התגלגל לידי שירון המהפכה שכל כך כעסת שלא הופץ ונכתב "שהכניסה היא חופשית."
אני איני כותבת שירה ולכן לא'אכפת לי. גם באיגודים וארגונים אני מעדיפה לא לקחת חלק. אני יכולה להבין על מה זעמת.
ואולם, קראתי את השירון, ואכן השירים שם אומרים די הרבה. במיוחד אלו החצופים, הבוטים. נכון אנחנו בוגרי האקדמיה, מעמד הביניים, הדור שבדרך או באמצע מביע את זעמו. הלשון מצוחצחת ואולם גם מוחצת, וגם אומרת. יודית שחר מן המפיקות היתה כותבת גם בבננות, ועזבה כאשר התלהטו הרוחות…. היום, בדיוק כמוך היא כותבת ברשימות.
מה רציתי להגיד, אומרים שהמחאה הסתיימה, ואולי עשתה משהו. בפועל, כמנהג היהודים שיאה להם לשבת ולבכות עד אשר יחליטו עשות, עד היום היא גרמה רק נזק!!!! השבוע הגיעה עליית מחירים גורפת נוספת. ישיבות הכנסת, כן אני רואה גם ערוץ פוליטיקה, הם לא יותר מפארסה מוחצת למילה דמוקרטיה.
ואני יודעת כמה כאן הכל חלוד, רקוב, מקרטע, ומה לעשות "הנבחרים" שלנו שמים עלינו פס ענק!!!
הם מתעללים גם בקשישים, גם במתבגרים, גם בדור ההורים, בכל מי שרוצה להרים את הראש הם פוגעים בלא להניד עפעף, או שיהיה בכלל אכפת….
ואני אישית בכלל לא יודעת עד איזה עומק הסיאוב מגיע.
והציבור "הכל טוב".
המילה דמוקרטיה הפכה פלקטית, מילה של פלסטיק. תשמיש לכל עובר אורח. ואנחנו מתחמשים ומתחמשים, ונעשים חזקים בחיילים, בטנקים, בטילים, בציוד שאנחנו מפתחים ומוכרים.
מה נשאר חני, את, לוסי, ענת, גיורא, אני, והשיירה עוברת.
ראוי היה לנו להבין היטב עד כמה המערכת המשומנת הזאת אינה מתפקדת. או כן מתפקדת אבל לא בשבילנו רק למען הכוח, טובות הנאה, הכל חוץ מאשר למען העם.
ים הדמעות שלי מיצה את עצמו, אבל להשתאות ולהזדעזע אני איני חדלה. מה יעזור עוד בכי, נתנה לנו הזדמנות חוזרת ואנחנו, מה עשינו בה – מחצנו למוות את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו!
חוה
תודה, חוה.
את מתפרצת לדלת פתוחה 🙂
בדיוק בדיוק הגיתי בנושא המחאה, הן במחאה בפועל והן בשירת מחאה לסוגיה.
אני חושבת שהמחאה השפיעה על השיח – מועלים היום נושאים שלא עלו קודם, והנה גם יאיר לפיד נישא עכשיו במידה רבה על גליה. התפרצה איזו צעקה גדולה שהיתה חנוקה – צעקה של ציבור שהרגיש זנוח למרות שהוא חש שהוא נושא על גבו חלקים בציבור שדרכו לא דרכם.
יחד עם זאת להשפיע ממש כלומר על החוקים הנחקקים אפשר רק מבפנים, מתוך הכנסת, ונשאלת השאלה עד כמה המוחים מעוניינים באמת להשפיע, או עד כמה הם רק רוצים להשמיע קול של מחאה.יש הבדל גדול בין השניים – אלה דרכים שונות, וכתבתי על כך מיד כשהמחאה פרצה.
הדבר נכון גם לגבי שירת המחאה: העובדה ששיר הוא שיר מחאה עדיין לא הופכת אותו לשיר טוב. שירי מחאה רבים נותנים את התחושה (לי לפחות) של פלקטיות ושל שירה שטוחה ומגוייסת. גם כאן יש להבדיל בין שירת מחאה שנובעת מכאב אמיתי ומרצון שדברים באמת ישתנו לבין שירה שנועדה להיות ממותגת כשירת מחאה.
הדבר נכון גם לגבי כתיבה פובליציסטית.
בנוגע לבכי. הכוונה שלי היתה שאולי יוכל להתחיל איזה תהליך רק אחרי שאנשים
יחושו צער אמיתי בשל המצב.
עוד מחשבה שעלתה בדעתי לקראת הבחירות הבאות: במקום לראות איזה מצע מציעות המפלגות – להכין לעצמנו מצע שלנו – לכתוב בו מה חשוב לנו – כל אזרח לעצמו – ולהצביע למפלגה שהכי קרובה במצע שלה למצע שלנו. לא להיות נאמנים למפלגות ולמנהיגים, אלא לעצמנו ולצרכים שלנו, וככה, אולי, נוכל להשפיע יותר על התקדמות לכיוונים הרצויים לנו.