"הדרת נשים" אצל דבורה בארון

 

 

 בימים אלה שבהם "הדרת נשים" חרדיות בכותרות, נזכרתי בסופרת שכבר מזמן רציתי לכתוב עליה – דבורה בארון, שתיארה בסיפוריה את עולמן של נשים בחברה חרדית. כיוון שהיתה אמנית מצויינת יצירתה חורגת  מה"חרדי" אל האנושי – אוניברסאלי, אך יחד עם זאת סיפוריה גם מעוגנים בעולם עליו היא מספרת ושממנו הם נובעים. 

 

כך גם סיפורה "היום הראשון" הפותח את קובץ סיפוריה "משם" (ספרית שחרות, עם עובד תשו"), שהמספרת מתארת בו בגוף ראשון את היום שבו נולדה. ככה הוא מתחיל:

 

"בזמן שאני נולדתי לאמי, רבנית העיירה הענייה ממעש, ילדה בעלת האחוזה, האישה התקיפה, את בנה הבכור, שהיה גם בנה היחיד.

בן הנגידים הזה היה לי אחר כך, במשך, הזמן, לא פעם לשטן על דרכי בחיים.

כבר בפגישתנו הראשונה, פעם בצהרי קייץ, בשבת – ואני ילדה רפת אונים, לבושה שמלת ציץ ובלי נעלים, חותרת בשארית כוחי אל יער האורנים אשר בקרבת האחוזה – שיסה בי מאחורי הגדר את כלבי חצרם. "

 

כבר מההתחלה ניכרים מאפייניה של כתיבתה הטובה של בארון שניתן לכנות "פשטות מורכבת". זאת כתיבה חפה מתיאורים מיותרים ומתנגנת, שכן יותר מאשר לכל אמנות אחרת דומה הספרות  למוסיקה – כמוה היא מתמשכת על רצף של זמן, מורכבת משפטים משפטים ומנושאים שמתפתחים באופנים שונים.

 

בהמשך הסיפור מתארת בארון את היחסים המסובכים בין שתי המשפחות – בין משפחתה של המספרת – משפחתו של רב עני בעיירה קטנה, לבין משפחת בני האחוזה העשירים. הסיבוך נעוץ בכך שהגבירה התקיפה "סרבה  פעם, לפני שנים, להיארש לאיש,  אשר היה לשבת על כיסא הרבנות בז'וז'יקטבקה, הוא אבי" ללמדנו שפערים גדולים בין עשירים לעניים היו מאז ומעולם, ושהעיירה אינה שונה מבחינה זאת וגם מבחינות אחרות מכל מקום אחר שחיים בו אנשים בעלי מעמדות סוציו אקונומיים שונים.

 

בכל מקרה באותו יום שבו נולדה המספרת, יצא אביה לאחוזה לרגל לידתו של בן הגבירה, ולביתה שלה הגיעה סבתה, אם אביה, כדי לסייע לכלתה היולדת הטרייה,  וכך מספרת בארון: 

 

"בקצרה, מה יש כאן ללכת בעקיפין? זקנתי מצד אבי, הרבנית מטוחנובקה, זו אשר התארחה עתה בביתנו, לא היתה מרוצה מבואי לאויר העולם.

בנות – אמרה – כבר ילדה לה כלתה, הרבנית מכמילובקה, וגם הכלה השנייה, מבוריסובקה, וכבר קצה, אמרה, בחייה מפני הבנות הללו. הן לא לשם זה עזבה את עסק השמרים שלה ואת ביתה אשר בטוחנובקה ובאה לשבת בבית בנה – ובכלל:  – מה יגידו עכשיו "בחצר"?"

 

בארון ממשיכה ומתארת מכתב שכותבת החמות לבעלה הרב, סבה של התינוקת: "כל שנאת הדורות של חותנת בלה לכלתה הצעירה התרכזה במשקפיה, כאשר גחנה אל השולחן להיווכח אם נכתב הכל כיאות על רוע מזלה בנוגע לשידוכי הבנים. וכאשר קם, לבסוף, הנער, אובד עצות, במגפי גבר שלא לפי מידתו על רגליו, וביקש להשתמט – רדפה אחריו עם גיליון הנייר בידה כשהמשקפיים צונחים לה באפס אחיזה על פניה."

 

בארון לא חסה על הסבתא רעת המזג וממשיכה: "בהיותה שרוייה כל ימיה במחיצת בר אוריין ומקשיבה מתוך כך לשיחותיהם, ידעה גם כמה מאמרים ממאמרי חכמינו, זכרם לברכה, ביחס לבת וערכה בחיים. כך, למשל, ידעה שאם הבן נמשל ליין, הרי אין הבת אלא חומץ, אם הבן דומה לחיטים, הרי הבת כמוה כשעורים. אמנם: צורך ליין וצורך לחומץ, אבל צורך ליין יותר מן החומץ, וכן גם צורך לחיטים וצורך לשעורים, אבל – צורך לחיטים יותר מן השעורים.

בקיאותה של הרבנית הזקנה הזאת היתה נוראה. כאבנים גדולות התגלגלו הממרות מפיה, כל אחת כבדה ואיומה מחברתה – והרבנית מז'וז'יקובקה שכבה מעבר למחיצה בשביס היולדות שלה הטהור, חיוורת, נדהמה ומבלי אשר תדע לענות דבר.

במוחה העייף, העייף מאוד, אחרי נדודי הלילה, תעו אמנם קטעי דברים והוכחות, אשר בזמן אחר היתה יודעת אולי להיאחז בהם, ולהילחם ולעמוד על נפשה. הן די היה לה להזכיר את יום היוולד בתה הבכירה, כשבעלה הרב, בקוראו לה את המכתב אשר כתב לאביו, הסביר לה בפירוש, כי מה שנאמר "וה' ברך את אברהם בכל" אין זאת אלא שנתן לו בת "ובכל" שמה…

אכן לא היה שום ספק, שאילו היה הוא, בעלה, עכשיו פה, היה מוצא בטוב ליבו דבר מה מעין זה גם בנוגע לבת הזאת, השניה"

 

מה שדבורה בארון מבינה בחכמתה הוא שבקיאות לכשעצמה אינה ייתרון לבעליה, שהשאלה שיש לשאול בעניין הבקיאות היא איזה שימוש עושים בה. היא מלמדת אותנו שהתורה – זו שבכתב וזו שבע"פ, כמו כל חכמה שמכונסת בה חכמת דורות, אינה עומדת לעצמה, אלא תלוייה במבט שבו מתבוננים בה, בפרשנות שנותנים לה, ולכן כשהאב חוזר הבייתה, מבטו הטוב משנה לגמרי את התמונה:

 

"אבא אשר התהלך אילך ואילך בחדר, בשאלו מתוך כך למהלך העניינים במשך היום, הצטער מאוד באמור לו אמא, כי לאביו הזקן כבר כתבו בבוקר בלעדיו. הוא עמד על יד מיטת האם בפנים מאירות ובידיים תחובות מתחת לאבנטו (כמו שעמד, בלי ספק, לפני ארבע שנים, ביום היוולד אחותי הבכירה) והרצה לפניה את תוכן המכתב שיש לכתוב לאביו, בספרו לה, אגב הרצאה, על המקרה שקרה לו לר' שמעון בר אמי, אשר ביום היוולד לו בת, פגע בו הבבלי, רבי חיא הגדול, ואמר, כי הנה התחיל הקדוש ברוך הוא לברך אותו…

– כך, כך – הטעים בקולו הצלול את דבריו, בהביטו אל האודם המתפשט בלחיי האם, בעוד אשר עיניה מתכסות בערפל כהה ודק.

 

מה שנוגע לזקנתי, הנה קרה אותה כדבר אשר יקרה את רגב הקרח בנפול עליו לפתע פתאום קרני השמש" 

 

אך למרות שליבה של הזקנה הפשיר מעט מתארת בארון איך היא  ממשיכה לחרוש מחשבות נקם על  היום שבו "יבואו עוד ה ם להתחנן לפנינו, ואז נסרב א נ ח נ ו".

 

בארון אינה מתכחשת לסבלה של האישה החשה עצמה מבחינות רבות נחותה בחברה שבה היא חיה, חברה דתית בעלת מאפיינים שובניסטיים לא מעטים. למרות הבושה היא מספרת בכנות על "שנאת כל הדורות" שהוגה חמות לכלתה, על חולשתה של אישה אחרי לידה, ואולי לא רק אחרי לידה, חולשה שבשלה אינה מסוגלת לעמוד על נפשה כנגד השנאה העצמית המופנמת בלב חמותה כלפיה. היא מספרת על תלותה של האישה, בשל חולשתה, בחסדו של בעלה,  ועל ההשפעה ההרסנית שיש לכל אלה על נפשה של תינוקת שזה עתה נולדה, כמו הבינה כבר ברגע היוולדה לאיזה עולם הגיעה. אבל בצד החשיכה רואה בארון גם את האור והנחמה הנובעים מהתבוננות אוהדת, מטוב לב ומחמלה, ואלה מצויים בסיפוריה גם בגברים וגם בנשים כאחת. 
שוב ושוב הודות לתכונות האלה בליבם של הסובבים אותם נמשים הגיבורים מסבלם, כפי שמתרחש גם בסיפור הראשון.

זה מסתיים בניגון שהאב מזמר לבתו ניגון "שהוא רגיל ושגור בפי כ ל  א ב". אלא שלאב יש גם ניגון מיוחד שלו, בלתי רגיל, זה שהוא מזמר כשהוא רכון על ספריו על יד השולחן, "הוגה כבר לא בגורל של בנים או בנות עלי אדמות, אלא בזה של האדם בכלל. קובל ונוקב ומסתלסל ברוך" וכשהתינוקת שומעת מאוחר יותר את הניגון הזה, כמו  מורם לרגע מסך והיא מציצה ורואה את העתיד הצפוי לה:  

"אפור כולו וקודר, ללא מעבר ומוצא, כאותן חומות האבן, שביניהן התרוצצתי כעבור שנים, נרדפת מיד עריצים לא נראית, בין שיני כלבים – ונזדעזעתי."

 

אך כמו האב בסיפור גם בארון הוגה בכתיבתה בגורלו "של האדם בכלל", ולכן בחמלתה המפוכחת, בכתיבתה הקובלת הנוקבת והמסתלסלת ברוך, היא מסיימת בדרך כלל את סיפוריה באור הנוגה מאיזה חוץ פנימה, לתוך המנהרה החשוכה, וכך גם בסיפורה זה: 

 

"לקול צעקתי בא אבא מעבר למחיצה ונענע אותי בשובו תוך כדי רגע אל הניגון של קודם לכן, הרגיל, זה שהוא שגור בפי כ ל אב.

 

"אין דבר" אין דבר" – שידל אותי, שידל אותי ושר, עד אשר נרגעתי, אמנם, ועייפה – נרדמתי. וכך הנה נגמר יום חיי הראשון."

 

המשפט המסיים אולי דידקטי מעט, אך אין בו כדי להפחית מיופיה של כתיבתה של בארון, ומהרלוונטיות שלה לימינו אלה ממש. הדת, מזכירים לנו סיפוריה, אינה עומדת לעצמה, היא תלוייה במה שבוחרים לראות בה, באופן שבו בוחרים לפרש אותה, ליישם אותה, והזכות הזאת שמורה לנשים ולגברים כאחת.
    

                                            *

 
                         שנה אזרחית טובה ומאושרת !