אני רוצה לזכור את התאריך הזה ה – 26 בספטמבר 2010.
בתאריך הזה, היום, בשתים עשרה בלילה, אמורה להסתיים הקפאת הבנייה בשטחים.
מעניינת השעה שנקבעה – שתים עשר בלילה – כמו בסיפור סינדרלה – השעה שבה הקסם פג.
אלא שלא מדובר באגדת ילדים. מדובר בתהליך שאמור לקבוע את החיים שלנו ושל ילדינו כאן בארץ. על פי התכניות בשלב הזה שני הצדדים – הישראלים והפלסטינים – היו אמורים לשרטט מפה שתהווה את גבולותיהן של שתי מדינות – ישראלית ופלסטינית – שישכנו בשלום ובבטחה זו לצד זו.
הדבר לא קורה. תירוצים וסיבות יש למכביר בשני הצדדים. לא אכנס אליהם. אומר רק שכמו בזוגיות גם ביחסינו עם שכנינו כל צד יכול להיות אחראי רק על חלקו – לא על חלקו של בן או בת הזוג.
הבוקר, מרוב תסכול, אחרי שנודע לי שהמתנחלים רוצים להמשיך לבנות בכל מקרה, לקחתי עבודה שהיצגתי בעבר בקרון הספרים – עבודה שבה כתבתי על מפת הארץ שיר אהבה בשלוש שפות – עברית ערבית ויידיש, וצילמתי אותה על האדמה בגינת ביתי.
הכנתי את העבודה מתוך התכוונות לשלום פנימי וחיצוני. מתוך תקווה שאולי כפי ששלוש השפות מסוגלות לגור זו בצד זו במפה שלי, יוכלו לגור כך אי פעם גם האנשים הדוברים אותן.
אני עדיין מקווה.
אני רוצה לזכור את התאריך – ה- 26 בספטמבר 2010 – כתאריך של החמצה בתקווה שלא איאלץ לזכור תאריך של מלחמה שלצערי הרבה יותר קל לזכור.
מי יודע, אולי האמריקאים כמגשרים אקטיביים מתחילים כבר ברגעים אלה לשרטט מפה משלהם – מפה שבלית ברירה תיכפה על שני הצדדים שלא מסוגלים להידבר ולהגיע להסכמות.
והנה השיר בעברית במלואו
אני באה אליך
אֲנִי בָּאָה אֵלֶיךָ
כְּמוֹ מַיִם הַבָּאִים אֶל מַיִם.
צָדְקוּ הַקַּדְמוֹנִים כְּשֶׁאָמְרוּ
שֶׁהָעוֹלָם נִבְרָא בְּמַעֲשֵׂה אַהֲבָה
בֵּין אֲדָמָה לַשָּׁמַיִם.
רְאֵה אֵיךְ הֶהָרִים מִתְקַמְּרִים, מִתְעַגְּלִים,
אֵיךְ מֵרֹב אַהֲבָה הֵם מַצְמִיחִים עֵצִים
רְאֵה אֵיךְ הַפְּרִי מַבְשִׁיל.
גַּם אֲנַחְנוּ נִבְרֵאנוּ כָּךְ, בְּחֶסֶד:
הָעוֹר שֶׁלָּנוּ אֵינוֹ אֶלָּא הַכְּסוּת
שֶׁל כָּל הַמְּתִיקוּת הַזֹּאת.
רְאֵה, אֲנִי הוֹפֶכֶת סֻכָּר,
מִתְמוֹסֶסֶת.
לְפָנִים נִזְרַקְתִּי, הִתְעַרְבַּלְתִּי,
נִצְבַּעְתִּי וָרֹד.
נֶאֱסַפְתִּי סְבִיב מַקֵּל דַּק מְאוֹד.
אַחַר כָּךְ רוּחַ פָּרְעָה בִּי,
אֶצְבָּעוֹת מָשְׁכוּ ,
נֶאֱכַלְתִּי עַד כְּלוֹת.
אֲבָל עַכְשָׁו כָּל אֵלֶּה
הֵם זִכָּרוֹן יָשָׁן, רָחוֹק,
כְּשֶׁאֲנִי בָּאָה אֵלֶיךָ
רַעֲנַנָּה, עַתִּיקָה, נִצְחִית
כְּמֵי גֶּשֶׁם.
קֹדֶם נִתַּכְתִּי עַל הַמַּרְצָפוֹת.
עַכְשָׁו אֲנִי מִתְקַדֶּמֶת
לְאַט וּבְשֶׁקֶט
בְּמוֹרַד
הָרְחוֹב.
—
מתוך עכשיו הזמן לומר אמת עמ' 62
יופי של פוסט.
תודה רבה למגיב/ה האנונימי/ת וחג שמח, למרות שמה שקורה רחוק מלשמח.
חני
שיר נפלא ודברים חשובים את אומרת. תודה שנתת ביטוי לחרדתי במילים כל כך חכמות
תודה לך, מירי יקרה, על תגובתך היפה וחג סוכות שמח
זו יצירה מקורית לכתוב אהבה על מפה בשלוש שפות,
אבל קודם יש לכתוב אותה על מפת הלב, אם לא תחרט שם תחילה , לא תוכל להתקיים ולהתפשט מאחד לאחד ומעם לעם.
אהבתי את השיר
מים הם חסד ,וכשבאים אל האחר כמו מים אל מים בחסד יש סיכוי למשהו
אהבתי את תיאור גילגולי הדוברת בשיר, חני,
מועדים לשמחה
חנה יקרה, תודה רבה. מפת הלב את אומרת. כמה נכון, אבל השפה עצמה גם פותחת לבבות. שפה היא יצירה ותרבות והיא מעלה רגשות. חשתי בזה כאשר השירים הוקראו בשלוש שפות – לשפה עצמה יש השפעה, משמעות. מועדים לשמחה והרבה טוב.
היי חני
שילוב מענין בן השיר לחיים.
וכנו החיים שמלאי החמצות אך גם שינויים מפתעים
אני מקווה לטוב
להתראות
וחג שמח
טובה
תודה רבה, טובה. טוב שהזכרת את השינויים המפתיעים האפשריים. מקווה לטוב גם אני, וחג שמח גם לך.
יופי של פוסט על כל המרכיבים, השיר והעבודה. חרדה גדולה בלב. מה יהיה? לא יודעת גם אם כפיה מצד שלישי תעזור. וכמו שאמרת וכמו המשפט הידוע יש שניים לטנגו.
תודה רבה , לוסי, על התגובה. כן. חרדה, תחושה של מבוי סתום, ושדווקא אנחנו גורמים לו עם המשך הבנייה. אי אפשר להשיג הסכם בלי לוותר, וגם אני לא יודעת אם כפייה אמריקאית אפשרית בכלל ויכולה לעזור. כרגע זה נראה לי המוצא היחיד האפשרי.