אתמול ראיתי סרט שמשתתפת בו חברה שלי – עירא בן גיאת – אמא של יער בן גיאת ז"ל שנהרג במלחמת לבנון השנייה. הוא נקרא "סופשבוע" וביימה אותו תמר וישניצר- חביב. מופיעות בו שלוש אמהות שבניהם משרתים בצבא. עירא היא אחת מהן. אחרי ששכלה את יער התגייס לצבא בנה השני – נהר. היא היתה האם השכולה היחידה בסרט. אחרי ההקרנה שהתקיימה בקיבוץ נחשולים – שם עירא מתגוררת – נערכה שיחה. כמה מחברי הקיבוץ ציינו את האופן המיוחד שבו עירא מתמודדת – את הפתיחות שלה, את האופן הישיר שבו היא מביעה את רגשותיה, את יכולתה לבקש עזרה ולקבל. עירא סיפרה שהמוות של בנה טלטל אותה בעוצמה רבה, העיר והאיר אותה, וגרם לה להתבונן באופן אחר, חדש, בחייה. גרם לה להבין שלו היא כבר לא יכולה לעזור יותר, אבל היא יכולה לעזור לעצמה לחיות טוב יותר – גם בשבילו, גם במקומו. בסרט עלתה דווקא העצבות שלה, שהיא פחות נותנת לה מקום ביומיום. עלו הבדידות והשתיקה. עירא סיפרה שהיה לה קשה לראות את עצמה בסרט, אבל יחד עם זאת האופן שבו הצטיירה היה תראפויטי עבורה, כי היא יכלה לראות בסרט שהכאב שכל כך קשה לה לשאת קיים בתוכה.
רגע שנגע בי במיוחד בסרט היה רגע שבו עירא גילתה שהילדים שלה, נהר ונוף, חילקו ביניהם את הדיסקית של יער וכל אחד מהם עונד על צווארו את מחצית הדיסקית. זה היה חידוש בשבילה, מין סוד שהתגלה. העציב אותה שלא ידעה על כך קודם, שהם הסתירו את זה ממנה, אבל היא הבינה שבאופן הזה הם מתמודדים עם כאב הגעגוע. רגע נוסף שאהבתי היה רגע שבו אחת האמהות סיפרה איך זקנה ערבייה שבנה נאלץ לא להעביר במחסום, כי לא היו לה המסמכים המתאימים, הזכירה לו את סבתא שלו. היא סיפרה כמה קשה היה לו לא לתת לה לעבור אחרי שעמדה שעות בתור וחיכתה. רגע אחר נגע לאם השלישית – שמאלנית בדעותיה, שמתקשה להתמודד עם ה"קרביות" של בנה. גם לבן קשה. בשל הפער בינו לבין אמו הוא מרגיש בודד ולא מוערך. ברגע מסויים היא מבינה שאולי היא צריכה להרפות, ופשוט לתמוך בו, למרות שהדבר נוגד את האידיאלוגייה שלה, כי זה הדבר שהוא זקוק לו, והוא בראש וראשונה הבן שלה.
אחרי ההקרנה הלכנו תמר, הבמאית, ואני לשתות קפה בבית של עירא. תמר סיפרה שהיא רצתה לגרום לאנשים להרהר בדפוס שאנחנו נתונים בו, במצב שבו אמהות שכל רצונן להגן על בניהן נאלצות לשלוח אותם למקומות מסוכנים כל כך וקשים כל כך. היא סיפרה שרצתה לגרום לאנשים לשאול את עצמם האם הדפוס הזה הכרחי והאם אנחנו עושים די כדי להפסיק אותו.
לפני שנפרדנו עירא נתנה לי ספר שזה עתה יצא לאור – "סבך הלבנון" שמו. זה ספר שההורים השכולים של מלחמת לבנון השנייה הוציאו לאור לזכר בניהם. הספר מזכיר את הנופלים – לכל נופל מוקדש עמוד ונמצאת בו תמונתו, וכן מסופרים סיפורי הקרבות והמשפחות מנקודת מבטם של ההורים. ניתן למצוא בספר ביקורת של המשפחות כלפי התנהלות צה"ל, ושאלות שנותרות ללא תשובות. באחרית דבר עוסק משה קפלינסקי, שהיה סגן הרמטכ"ל בזמן המלחמה, בלקחי המלחמה, ומונה את מסכת הכשלונות בהם נכשל הצבא. ד"ר אודי לבל, חוקר ומרצה לפסיכולוגיה פוליטית ולמדע המדינה, מתייחס לשינוי שחל בהתייחסותם של הורים שכולים מאז מלחמת השחרור ועד מלחמת לבנון השנייה – בהתחזקותה של הביקורת של ההורים על מהלכי הממשלה והצבא. זה איננו ספר "מטעם" המציג תמונה הרצוייה למערכת הצבאית או הממשלתית, אלא מסמך אישי ואנושי, מורכב ומרגש הפורש תמונה רחבה.
הדבר שהכי העציב אותי בספר היו תמונות החיילים – גילם הצעיר והחיוניות הגדולה שהם מקרינים. כאילו הם רוצים לצאת החוצה מתוך התמונה הכולאת אותם. חשבתי שאלמלא כל הכשלים שקפלינסקי מנה באומץ לא מבוטל, חלקם אולי היו היום בחיים. נזכרתי בחוסר האונים הגדול שחשתי בעצמי בזמן המלחמה – איך פתאום היא פרצה כמו צונאמי ענק וסחפה איתה את כל מי שהיה בסביבה. איך הבית התרוקן, כי כולם חוץ מבני הצעיר וממני היו בצבא. נזכרתי איך מידי יום נודע לנו על עוד מישהו שנהרג, ואיך הלכנו מלווייה ללווייה. ארבעה בוגרים מבית הספר שבו אני מלמדת נהרגו במלחמה. בנוסף ליער נהרגו תם פרקש, נאור קאלו ויניב שיינברום ז"ל. זאת היתה עבורי המלחמה הכי עצובה, כי היא היתה המלחמה שהשתתפו בה הילדים שלנו, של חברותיי ושלי, והתלמידים שלנו. נזכרתי כמה דאגנו. איך דיברתי בטלפון מידי יום עם נאוה כהן, אשתו של בן דודי גיורא שבנה ניר כהן "נכנס פנימה" – ככה קראנו לזה. נזכרתי איך ניסינו לעודד אחת את השנייה, ואיך יום אחד צלצלה גיסתה של נאוה וסיפרה לי שניר נהרג. זה היה היום הכי שחור. בילדותי הייתי קרובה מאוד אל אביו של ניר, גיורא, והיכרתי את ניר מאז שנולד. הוא היה ילד מקסים וצעיר מקסים ולא יכולתי להאמין שיותר לא נראה אותו.
נהרג גם ירון אמיתי, אבא של בת מחזור של בני הצעיר. בני וחבריו וחברותיו הלכו מידי יום לנחם אותה. מצאתי בספר את כל הצעירים האלה שנהרגו. מהבחינה הזאת הוא הזכיר לי ספר מחזור – אלא שלמרבה הצער במחזור העצוב הזה כולם כבר לא היו בחיים. שאלתי את עצמי האם אנחנו, ההורים, שמבינים יותר מהצעירים את מחיר המלחמה, עושים כמיטב יכולתנו כדי למנוע את המלחמה הבאה, או שאנחנו חלק מהדפוס – כלואים בגורל נורא שאין לנו יכולת השפעה עליו.
אני ממליצה על הסרט ועל הספר. את הסרט ניתן לראות מידי פעם בערוץ 8 ואת הספר ניתן להשיג בחנויות הספרים. יצא בהוצאת ראובן מס. שניהם – גם הסרט וגם הספר הם בעיניי ניגוד מוחלט לתרבות הרייטינג הישראלית המרדדת כל חלקה טובה, וגם זאת תקווה.
חני שטרנברג כותבת שירה ופרוזה ואמנית רב תחומית
