אריק גלסנר על אש בבית

v:* {behavior:url(#default#VML);}
o:* {behavior:url(#default#VML);}
w:* {behavior:url(#default#VML);}
.shape {behavior:url(#default#VML);}

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0in 5.4pt 0in 5.4pt;
mso-para-margin:0in;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

ספרות ריאליסטית מעולה ב"אש בבית"

אריק גלסנר מתמוגג: "אש בבית" הוא אחד הרומנים הישראליים הכי טובים של השנים האחרונות

אריק גלסנר  | 10/10/2008

אש בבית", ספרה הרביעי של איריס לעאל, מזכיר לי למה אני מבקר ספרים. מעטים הרומנים החדשים המעניקים למבקרם את החוויה הנדירה של עבודה שאינה מוחשת ככזו, ביזנס שהוא פלז"ר צרוף, בגין איכות כתיבתם, ובנוסף על כך את תחושת הייעוד בנשיאת הבשורה עליהם לקהל הקוראים, מכיוון שכותביהם לא מספיק מוכרים.
 
כמו ברוב הרומנים המצוינים, תקציר העלילה אינו מוסר את הלוז המענג שבחוויית הקריאה. מענג הוא דווקא שטח הפנים הדחוס, שאינו ניתן לתמצות, זה שעל פני נופו חולף הקורא כתייר מאושר ממשפט למשפט. ובכל זאת: זה רומן בגוף שלישי על שני זוגות באמצע נתיב חייהן: אדי וליזה, הוא צבר הסוחר באמנות רוסית והיא עורכת סרטים; וארקדי ואניה, הוא אמן צעיר ושותף לעבודה של אדי והיא רופאה נטורופתית.

הרומן מדלג בין הזמנים על פני חייהם, בעיקר על פני חייו של הזוג הראשון, בעיקר על פני חייה של ליזה, שגדלה בשכונת מצוקה, שנישאה לבעל עשיר והתגרשה ממנו בגלל היקסמותה מאדי. ליזה ואדי, כמו זוגות רבים לפניהם, אינם יכולים להתאושש מההבטחה שהייתה כמוסה בראשית יחסיהם, כשאדי הכריז באבירות אנדרסטייטמנטית נוסח תל אביב: "לעזאזל הכל, ליזה, אני רוצה אותך". כמו גברים רבים, מחפש אדי לנקום בבת זוגו על עצם העובדה שהתאהב בה. וכעת אניה מאיימת על אושרם של השניים. הרומן דוהר לקראת מפגש בין הזוגות: ארוחת ערב שבת במושב בו גרים אדי וליזה ובה יתברר האם, כפי שליזה חושדת, אניה היא המאהבת של בן זוגה.

אבל בנייתו של השיא העלילתי הזה, עימות קלישאתי משהו, אינו פסגת הרומן. הפסגה, הפסגות בעצם, מצויות בדרך לשיא, אלוהי הספרות שבפרטים. לדוגמה, אפיוני הדמויות של לעאל, שהם מעשה רישום מעודן. כך, למשל, מתואר ארקדי הפלגמטי ש"מצמץ במרץ רב כל כך, כאילו ניסה להיפטר מרישומו של בן שיחו על הרשתית שלו". או תיאורו הפרדוקסלי המבריק של בעלה הראשון של ליזה, חנן טוב הלב ש"התייסר מרמתה הגבוהה באופן עקבי של שמחת החיים שלו". או אפיון אביה המנוח של ליזה: "סמי היה סגור, ביישן וקנאי כל כך לפרטיותו שאפילו השאלה מה שלומו וכיצד הוא מרגיש ברגעים מסוימים יכלה להיות הסגת גבול". לאביה מתגעגעת ליזה ב"שלהבות קטנות של תופת געגועים". איזה דיוק! השלהבות הן קטנות, במשכן ובנפחן, אבל הן תופת, כי גם מאש קטנה אפשר להישרף.

המבט הנצי של לעאל מנתח בפיוטיות מצמררת רגעים שלכאורה אין מה לחדש בהם. הנופלים ממגדלי התאומים נראים לליזה "מנופפים בידיהם ורגליהם כאילו רומו, כאילו הובטח להם שחלל האוויר בין הקומה שממנה זינקו ובין המדרכה הקשה הוא התחנה האחרונה". גם נפנוף הזרועות של מאוורר תקרה, להבדיל, נטען במשמעות, בפרוזה המסרבת לפרוזאיות הזו: "להביו מתהפכים מעליה כמו הבטחה לעריפת ראשים".
בין הפרטים המענגים ברומן נמצאות גם כמה הכללות תרבותיות, אינדוקציות מתסיסות מחשבה הנזרקות כלאחר יד כותבת. אדי מתעב את ההתעסקות הפסיכולוגיסטית בזוגיות: "תועבה, לא פחות מכך, קרא לתעשיית ספרי ההדרכה וסדנאות הזוגיות, שלימדו אנשים, כדבריו, כיצד להשתלט זה על זה כאילו מדובר במיזוגים ורכישות". והנה אפיון של הישראליות, דרך דמותם של הוריו הקונפורמיסטיים, המכורים לחדשות: "כמו רבים, הם הפיקו מידה מגונה ממש של הנאה מהאיום המתמיד בחורבן".

לא באמרת כנף אחת על הישראליות כולה אלא בסבטקסט תחת כל הרומן, לעאל גם מציגה את הגישה הסובטילית ביותר שיצא לי לקרוא לאחרונה בסוגיה הטעונה של המזרחיות, כשהיא מתארת את חייה של ליזה. הסופרת יודעת את הפרדוקס שהמוצא המשפחתי הוא הכל וכלום בו זמנית, והיא אוחזת בו זמנית בשתי התפיסות הסותרות (היכולת

הזו, אמר פעם סקוט פיצג"ראלד, היא עדות לאינטליגנציה אמיתית): התפיסה האקזיסטנציאליסטית, המבטלת את ערך המוצא העדתי בעיצוב האישיות, והתפיסה הדטרמיניסטית, שאינה רואה משתנה חשוב ממנו.

בפרוזה הישראלית של השנים האחרונות ניצב "אש בבית" כתף אל כתף עם "עדן", הרומן האחרון של יעל הדיה. שני הרומנים מנסים לתאר בשפיעה ריאליסטית לא מצויה את הבובו הישראלי, הבורגני הבוהמייני. שני הרומנים מתרחשים לפיכך במושב פרברי לא רחוק מתל אביב. בעוד גיבוריה של הדיה נוטים אל הקוטב הבורגני, גיבורי לעאל נוטים אל הקוטב הבוהמייני. אבל "אש בבית", כמו "עדן", מעמיד טקסט ספרותי שכמעט כל משפט בו טעון בחידוש מקפיץ, ושעושרו המצטבר מתוך משפטיו יוצר את האשליה המספקת של לכידת המציאות, המורכבת מאין כמוה. אותה אשליה שקוראים לה ספרות ריאליסטית מעולה. 

אש בבית – איריס לעאל, זמורה ביתן, 316 עמודים