איריס לעאל סופרת
Normal
0
false
false
false
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Table Normal";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0in 5.4pt 0in 5.4pt;
mso-para-margin:0in;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}
המשך….
"היום כולם רוצים להציל את העולם." אמרה האישה במרירות. "אני רוצה רק להרגיש נוח. מעניין אם זה נוח." היא כרתה לעצמה גומה בתוך הר הכריות המגובב על הספה ובמהלך התנועה הקצרה בה הפקירה את גופה למצע הרך ששאב אותה אליו אמרה:
"אפילו במצבים כאלה אתה מסוגל להתנתק ולעשות צחוק מאנשים כאילו עסקים כרגיל, הא?"
הוא חשב שתנועת הישיבה שלה נאצלה חושניות.
"לא עשיתי ממנו צחוק. הוא הרים לי להנחתה."
"אה. אז זאת הייתה הרמה להנחתה. זה מה שזה היה." היא הביטה בו במבט שלא הותיר בלבו ספק והכריחה אותו להפנות ממנה את מבטו.
כשהוא התיישב לצידה זהיר וחסר ביטחון היא דחקה את עצמה לפינת הספה ככל שאפשרו לה הכריות וזה לא היה הרבה.
הוא נענה לה בכך שהדף בגופו את הכריות שהיו לצידו והגדיל את המרווח ביניהם. תחושת חוסר הנוחות שלו גברה כשגילה שתנוחת הישיבה הגבירה את הלחץ בשיפולי הבטן.
"עוד לא אמרת לי למה עשית את זה." היא הוציאה מתיקה מראה קטנה, החנתה את משקפי השמש על מצחה ובחנה את עיניה. הוא שם לב שהיא מנסה לבחון את עיניה מקרוב אבל עוצמת אותן בעווית של מאמץ ומאריכה את ידה האוחזת במראה כדרכם של רחוקי רואי. היא לא הייתה מרוצה. הן היו נפוחות ואדומות. פה ושם נמסו הצלליות והקווים הממושמעים סררו ופרצו את הגבולות. היא סקרה את שפתיה ולא מצאה בהן פגם. היא פתחה את תיקה שהיה עכשיו בחיקה והוציאה ממנו עפרון לעיניים. נדמָה לו או שהיא באמת הצמידה את התיק הפתוח לגופה בתנועה שמסתירה את תכולתו? ברעד נשלט ואצבע שהקדימה ללחלח בה בלשונה ניסתה לתקן את קו האיפור התחתון. אחר כך הרחיקה את המראה וסקרה במבט פנורמי את ראשה: צודדה אותו לשמאל ולימין, התבוננה בשערה שהיה אסוף, בחנה את העגילים הגדולים, והוא ידע שדעתה לא תנוח ושהיא ולא תניח מידה את המראה עד שתתקן איזה פגם דמיוני. לבסוף היא הצליחה למצוא אותו – קווצת שיער מעל האוזן שלא הייתה מהודקת דייה. אחרי שמשכה ומתחה אותה התפיחה וליטפה את שערה בכל מיני מקומות עד שהוטבה מעט הרגשתה. רק אז הצניעה את העיפרון בתיק ושבה והסיעה בתנועה מהירה את המשקפיים על אפה.
"זאת שדואגת לספר לך את סיפורי הבדים האלה, חברה שלך – היא לא. חברה אמיתית הייתה נזהרת מאוד מאמירות מפ…פורשות ומתיאורים כאלה אם היא הייתה רוצה שתישארי חברה שלה."
"ומי אמר לך שהיא הזדהתה?"
"היא לא הזדהתה?! מישהי אנונימית מספרת לך שקרים ואת מתייחסת אליה כמו אל חברה? אני לא מאמין." באותו רגע לא היה לו ספק שיוכל להיחלץ מהמצר.
"כל מי שאומר לי את האמת הוא חבר שלי."
לא היה לו מה להגיד אז הוא שתק.
היא התעלמה מדבריו האחרונים. "יש סיכוי שאקבל פעם תשובה ממך?" ויתרתי על יותר מידיי כדי להיות איתך. אתה לא חושב שמגיעה לי תשובה אמיתית?"
הוא הניח את כפות ידיו על הברכיים ובחן את הציפורניים, מחפש הבדלים בין יד ליד. הוא חשב על הפרידה המכוערת מבעלה הקודם אותו עזבה למענו.
"עוד לא כל כך ברור לי מה את חושבת שעשיתי." הוא נטפל לאצבע אחת והחל לתקן את הסהרון מסביב לציפורן שלה. פיסות לבנות-שקופות זעירות של עור נשרו על מכנסיו. הוא התחיל להיות מוטרד. הוא נשא את מבטו והסתכל בתיעוב על מאוורר שהיה מותקן על הקיר והשמיע תקתוק קצבי.
היא שתקה.
"הספה הזאת נוחה," הוא אמר. "אבל זה לא הטעם שלך. ההיא שם שמשולבת עם עץ – זה הטעם שלך. את רוצה להמשיך?" הוא הזדקף בתנועת קימה אבל נשאר לשבת.
"אתה יודע מה הטעם שלי," היא אמרה בלעג. "לפחות את זה הצלחת ללמוד."
פריט שהיה על שולחן לפניהם משך את תשומת לבה. "תראה את הראנר הזה, כמו שלנו. מעניין כמה הוא עולה כאן."
"מה זה ראנר?" הוא שאל בלהיטות פתע מחודשת להתוודע לעולם המושגים שלה זונח את ציפורניו.
"ראנר." היא לא יכלה להסביר טוב יותר מה זה ראנר מאשר לחזור על שמו של הדבר. "זה!" היא הצביעה באפה על מפה אדומה וצרה שחצתה את השולחן שלפניהם לאורכו, מקשיתה את גבותיה ודוחקת את מצחה כנגד קו השיער עד שנחרץ תלמים עקמומיים.
הגבר התכופף, מעמיד פנים שהוא מתאמץ להביט בדבר מקרוב, למרות שצמצום המרחק לא שיפר את שדה הראייה שלו ולא גילה לו שום פרט שלא ראה קודם, רק הגביר עוד יותר את הלחץ בשיפולי הבטן.
"לנו יש דבר כזה? איפה?"
היא קמה מהספה כדי לבדוק את תג המחיר והשאירה אותו שעון על הר הכריות מצד אחד וחשוף לגמרי בצדו האחר בו היא ישבה.
"משוגעים על כל הראש. איך הם לא מתביישים לדרוש מחיר כזה…" היא הרימה את הראנר, הפכה אותו, הרימה והורידה את משקפיה מכווצת ומאמצת את עיניה, בדקה שוב את תג המחיר כדי לוודא שהיא לא טועה.
"את לא רואה טוב?" הוא שאל.
"אני רואה מצוין."
"את מאמצת את העיניים. את גם עושה ככה עם היד" הוא הדגים. "כמו אנשים שצריכים משקפיים."
"אני רואה מצוין." היא התעקשה "רק בזכות הראייה הטובה שלי וזה שצעקתי בזמן הצלחת לבלום את המכונית והאידיוט ההוא לא הרג אותנו עם המפלצת שלו. אם ההגה היה בידיים שלי לא היינו מגיעים למצב כזה." וכשמבטה המכווץ נעוץ בפרטים שעל התווית אמרה:
"איך אפשר להגזים ככה!… תגיד לי, איך יכולת לבזות אותי בצורה משפילה כל כך? חשבת עליי בכלל? הייתי בראש שלך כשעשית את זה?" היא הרימה את ראשה ומבטה האבוד תר מסביב, מחפש נקודת משען, עד שנתקל בספה עליה הצביע קודם. "הספה ההיא עם העץ באמת יפה."
על מה לענות קודם, הוא שאל את עצמו בכעס. על הדבר המופרך הזה שרק בזכות הצעקה שלה – שהבהילה אותו לא פחות משעשה כן נהג הלנדקרוזר אותו ראה, ועוד איך ראה, והגיב במיומנות אינסטינקטיבית של יותר משלושים שנות ניסיון – היא הצילה אותם ממוות, או על השאלה השנייה שהייתה מלכודת שתסגיר אותו, או אולי על השאלה השלישית. הוא ידע שמכל תשובה הוא יצא רע בעיניה.
אתה יכול לענות באיזה סדר שאתה רוצה." היא אמרה. הוא היה בטוח שברשימת העדיפות שלה מופיעות רק שתי שאלות.
"אני לא ראיתי…? הוא הרגיש צורך להתגונן, אבל ברגע האחרון עצר בעד עצמו. "כן, היא יפה."
"כל כך צפוי שתבחר לענות על השאלה הזאת. שתתעלם. הייתי צריכה לדעת. איך אני עם החושים החדים שלי יכולתי להרשות לעצמי להיות עיוורת לאיתותים כל כך ברורים?"
"אולי את מוכנה סוף סוף לגלות לי מה ספרו לך? אם זה לא משהו שאת חייבת לשמור רק לעצמך כ… כמובן." הוא נשמע מתוסכל: חוסר הידיעה תסכל אותו, היתרון שלה עליו תסכל אותו, הרצון לא לנדב לה מידע רב יותר מכפי שהיא יודעת תסכל אותו, אבל בסערת הרגש היא לא הסכימה להגיד דבר פרט לכך שהוא עשה מעשים שאין עליהם סליחה.
"מה יפה יותר לדעתך? זאת או זאת?" היא כיוונה את שאלתה לשתי כריות בראש הערימה.
הוא הסתובב.
"זאת." הוא הצביע באופן סתמי על אחת הכריות, בקושי מתבונן בה.
"זאת?" היא שאלה בזלזול כאומרת בין יתר הדברים שלא ספרו לה היה משהו שידעה מזמן, שטעם זה לא הדבר החזק אצלו.
בערך שעה לפני כל זה, ויממה אחרי שהיא קיבלה שיחת טלפון אנונימית, וכמה שעות אחרי שהיא התפרצה עליו בשערורייה גדולה, ואחרי שהסתגרה בחדר השינה, ויצאה והודיעה לו בצורה חותכת מה היא מתכוונת לעשות, ושוב הסתגרה בחדר השינה… אחרי כל זה היא שוב יצאה מהחדר בנחישות, שכאשר נעמדה מולו, מסמרה את עקביה לרצפה וכאילו הגביהה מעט את קומתה, ושאלה אם הוא מוכן לקחת אותה לבדיקת ראייה. כשהוא מוקף בארבעה קירות שכל אחד מהחפצים שעליהם וביניהם מוחתם בטביעת היד של טעמה האישי העקשני, הלא סובלני איתם השלים מחוסר בררה – החל בתכנון הפנים וכלה בשטיחים שעל הרצפה ובאופן סידור התמונות שעל הקירות – הוא אמר 'בסדר' באותה שלווה – ואולי אפטיה – טורדת מנוחה בה סיננה תודעתו את ההתרחשויות שאירעו באותו בוקר והציגה לו אותן כמציאות היחידה האפשרית עבורו. ועם זאת, לאחר שיצאו לדרכם הקצרה הלכה והשתלטה עליו רוח קדורנית, כאילו השתררותה של השלווה הייתה רק מצב-רוח ביניים שהקפיא את רגישויותיו ותחושותיו, הכנה בלבד לקראת הלך-נפש שבמצבו ראוי היה שידביר כל תחושה אחרת.
הוא אמר 'בסדר' למרות שידע שדווקא בחוץ הוא מסתכן בחקירות הצפויות שלה ובערעורה של אותה שלווה או אדישות מוזרה שכבר החל להתרגל ואולי להתמכר לה, ולמרות שאמור היה להיות מוטרד מהתרחקות לא אחראית מהבית בשל השלפוחית הלוחצת. ממש לפני שיצאו הוא ניסה שוב, אימץ את שריריו, הרפה אותם, אפילו פתח את ברז המים והתבונן חסר אונים בנביעה השופעת שלא קידמה אותו כהוא זה ותהה בדאגה אם ההיסטוריה הרפואית מכירה באפשרות שפרוסטטה תתפח מבוקר ועד אחר צהריים לממדים שיחסמו את דרכי השתן.
היא הרשתה לעצמה לשאול כי לא היה שום סיכוי כלשהו שהוא יגיד לה לא. המורה לנהיגה אמר לה שאי אפשר להתחיל בשיעורים לפני שמחתימים את הטופס שהפקיד בידה, והיא התייחסה לטרמפ שהוא עומד לתת לה אל האופטומטריסט כאל תחילת ההשפלה שעליו לשאת כעונש או כדבר שהוא חייב לה, וחייב גם להרגיש כך.
ברגע האחרון לפני שיצאו מהבית היא נזכרה שעליה להחליף תיק. את כל תכולתו של התיק הקטן היא ניערה על השולחן, אולי רצתה למיין את הדברים, אבל מהר מאוד נואשה בקוצר רוח וגרפה את כולה באותו סדר חסר-סדר לתיק גדול יותר. אחרון היא הכניסה לתיק את טופס בדיקת העיניים, אבל נראה היה לו שיש שם דבר-מה נוסף, שהיא מנסה להסתיר ממנו משהו. הפעם הוא לא העיר דבר למרות ששני התיקים היו אדומים באותה מידה, ובעיקר מפני שצמרמורת מנבאת רעה חלפה בגבו. הוא צריך להכין את עצמו לאפשרות שידוע לה הרבה יותר מכפי שהוא משער. שאין מדובר רק באבחנות ובאינסטינקטים נשיים אלא בעובדות מוצקות של ממש. אה וכמובן, כשכבר היו בחוץ והוא עמד לנעול את דלת הבית היא עצרה אותו ונכנסה שוב, זורקת מאחורי כתפה "אני צריכה לשירותים." כמנהגה, היא השאירה את הדלת פתוחה כך שהוא שמע בהשתאות ובתסכול את זרם השתן העדין כשהוא מצטלצל כדבר מובן מאליו ופוגע במים ואחרי כן את קול ההדחה הרועם של הניאגרה. בדרכם אל המכונית עברו בחצר על יד ארגז קרטון שהכיל שורות סדורות של שתילים רכים של פרחי עונה. רק לפני יומיים עבר דרך המשתלה וקנה אותם ועדיין לא הספיק לשתול בגינה: כשעברו על יד הפרחים היא אמרה לו שיהיה מה שיהיה, הוא ישתול את השתילים האלה עד האחרון שבהם.
מכל מקום, כשהגיעו אמרו להם שתי העובדות במשקפיים ובחלוקים לבנים שעמדו מאחורי דלפק פורמייקה חום, כשהן משלימות זו את דברי זו, שהאופטומטריסט מקבל רק מארבע. אחרי שרשמה את שמה בראש התור חשבה שיש לה חצי שעה ללבן איתו את העניינים ולגמור את הפרשה כך או אחרת, והוא חשב שייאלץ לשרוף עוד חצי שעה של לחץ הולך וגובר על השלפוחית. פרט לדאגה הזאת ולתחושת המיאוס מגופו מוחו היה ריק לחלוטין. וכך, לפני שהספיקו לעבור כמה דקות מצא עצמו ב'ביתילי'.
"התנשקתם." היא סקרה שידה הודית, משכה מגירות חסרות מסילות שנעו בקושי בתוך מסגרת העץ שחבקה אותן והציצה לתוכן.
"זה מה שהיא סיפרה לך? שהתנשקנו? עשינו עוד משהו או שזה הכול?"
"הדברים האלה יוצאים אם לא נזהרים איתם." היא אמרה והחזיקה בידה, מופתעת, מגירה שיצאה ממסילתה. "תענה לי על זה. התנשקתם?"
"היא פשוט לא נורמאלית החברה הזאת שלך."
אתה יודע מה מכאיב לי יותר מכל דבר אחר? שעשיתם את זה לפני כולם. אפילו לא ניסיתם להסתתר. אין בך טיפת בושה." פניה היו סמוקים. הגבר שלא יכול היה להישאר חסר-תנועה לקח מידה הרועדת את המגירה, נזהר שלא לגעת באשתו, ובטלטול עדין החזיר אותה למקומה בתוך השידה.
"היא משקרת." הוא קבע בלי התלהבות.
היא פתחה כדי סדק צר את תיקה הגדול, עדיין מסתירה אותו בחיקה, ומשכה ממנו מעטפה משרדית חומה גדולה, מניחה רק לשוליה לחרוג משפת התיק.
"תמונות לא משקרות." היא אמרה.
המשך בשבוע הבא…..
וואוו. אני כבר מחכה לשבוע הבא
גם אני.