איריס לעאל סופרת
על הסיפור ועל המחבר
מפעם לפעם מגיע לידי סיפור טוב של מחבר אלמוני ומבטיח. כזה הוא הסיפור של ישראל ליבני. מכיוון שאחת מחובתם של סופרים מבוססים יותר היא לעזור ליצירות טובות לעשות את דרכן אל קוראים רבים ככל הניתן בלי קשר למידת העניין שהממסד הספרותי מגלה בהם, אני שמחה להעלות את הסיפור הזה בשלושה חלקים בבלוג שלי ולתת למחברו את תשומת הלב שלה הוא ראוי .
איריס לעאל
לא כל מה שאתה חושב שאתה יודע/ ישראל ליבני
"עכשיו ניכנס ל'ביתילי' ותסביר לי למה עשית את זה." אמרה אשתו. היא קטעה בחדות את הליכתה המאומצת, נעמדה על מקומה וסיננה אותו מבעד לעדשת הכהות של משקפי השמש, ואחר כך משכה בשרוולו – בסתר לבו הוא הודה לה על שלא נגעה בידו – מנסה לשוות לקולה נימה עניינית ככל האפשר ומאמצת לשם כך את יציבתה. כדי שקולה לא ייסדק מאותו בכי שזעזע את גופה רק לפני כמה שעות, הקדימה לדבריה שיעול קצר ולאחריו נשימה עמוקה, ויתכן שעדיין לא נרגעה מנהג הטויוטה לנדקרוזר שסטה בפראות מנתיבו וכמעט הטיח אותם אל מתחת למשאית כבדה. כשסברה שהיא עומדת לומר דברים בעלי משקל נהגה להפסיק כל עיסוק אחר, ורק אז לשאת אותם באוזני בני שיחה. כשחידשו את הליכתם הוא היה בטוח שיצליח להדוף את מתקפת השאלות הקרבה אם בתשובות מתחמקות ואם בשתיקות, מבוצר בשכנוע עצמי עמוק שיוכל להתמודד עם כל אשמה שתטיח בו אם רק יציג מראית עין שהכול בשליטה; שום דבר שאינו ראוי לא קרה; אף אחד לא יוכל לסתור את אמיתותיו. נוסף על הכול, הקשו עליו לחצה המטריד של השלפוחית שנמשך זה זמן מה עוד לפני שיצאו את ביתם, ולא פחות מכך, התחושה שלמרות מזג האוויר הקריר גופו דביק מזיעה שחוזרת ומשתלטת גם אחרי שהוא מתקלח, כמו זאת שפרצה מנקבוביות עורו המבוהלות רק לפני זמן קצר בתגובה לכמעט-תאונה שעברו שניהם.
הם נטשו מאחוריהם את המולת הקניון, את הכורח לזגזג בין האנשים כדי לא להיתקל בהם, את הדרגנועים העולים שילדים צווחים בהתרגשות ירדו בהם ביום האחרון של חופשת הפסח שלהם, ואת היורדים שהם עלו בהם, את טרדני המינויים של העיתונים היומיים, את דוכן המאפים הסמוך ששב להפיץ את ניחוחו שבימים אחרים ובמעמדים אחרים היה משכר את האף, ונכנסו אל חלל החנות שהופרד מכל אלה בשקט שלו בקירות זכוכית גדולים שנשקפו אל העוברים ושבים.
דומה כי המוכר הוותיק במדי הרשת, שהיה הגבר היחיד בעדר קטן של שלוש או ארבע צעירות במדים נשיים בצבעים זהים, נפלט מתוך הקבוצה שהפיקה זמזום ולחשושים, ושוּלח אל הזוג כדי להיכשל בהתערבות שתוצאותיה ברורות להן מראש. פרט להם, בהתחשב בהמון האדם שגדש את הקניון, הייתה החנות ריקה באופן מפתיע באותה שעה של אחר צהריים אביבי. המוכרות השתתקו בדריכות ועקבו אחריו בסקרנות מלווה בפרצי צחוק חנוקים. יותר מפעם אחת אשתו סיפרה שהמוכר הזה נוהג להחמיא לה על שהיא נראית צעירה בהרבה מגילה, וציינה ביובש ובסיפוק שלא היה בו אף לא שמץ של מבוכה שהרושם שלו לא השתנה גם כשלטש בה עיניים מקרוב.
הוא התעלם מנוכחותו הנלהבת של המוכר ההולכת וקרבה. היא לא הייתה מיועדת לו. בשעה שאשתו התאמצה בכל מאודה להעמיד פנים כאילו היא סוקרת את החנות בעניין, הוא חש את מדקרות עיניה על פניו בכל פעם שהן חנו עליהן בחטף, ועל כן ריכז את מבטו בחבורת הבנות העליזות, ואת כל כוחו במאבק בתחושת החידלון הבוגדנית שתקפה אותו לפתע וחלחלה מראשו מטה, גורפת בדרכה כל מחשבה הגיונית וכל שביב תושייה בסחף איטי של עיסת מוח צמיגה ומיתרי קול מאובנים ואחר כך דוחסת אותם לגוש עופרת שהתמקם בחזהו; אמנם רק לפני שניות מעטות היה חדור ביטחון שהיא לא תכניע אותו ואילו עכשיו הוא עומד כמו גולם אילם ותקוע בלא מוצא באמצע החנות.
"ואת מא… מאמינה למה שמספרים לך." הוא קבע והתחרט על הנימה החמוצה שהסתננה לקולו כשהוא התכוון דווקא להישמע שקול ובוטח בעצמו. "זה לא פעם ראשונה שמספרים לָך סיפורים כאלה, ותמיד את מגלה שמספרים לך אותם רק בגלל רשעות וקנאה." הנה, לכך בדיוק התכוון כשחשב על "מראית עין": תשובה שהיא שילוב של מענה בוטח, לקח היסטורי וטקסיות של שכנוע עצמי עמוק, כמו דתי. נראה לו שזה עובד! עוד פעמיים שלוש, כשיצבור עוד ועוד ניסיון, זה יהפוך לטבע שני, יחתוך כמו סכין בחמאה.
היא נעצרה מול ספה מרופדת בחומר מעורר ספק, מגושמת, בעלת משענות ידיים עבות, גב רחב, קווים ישרים, שערימה של כריות שאדום שלט בהן הייתה מגובבת עליה.
"אז כל מה שסיפרו לי לא היה ולא נברא? זה מה שאתה אומר?"
"לא, זה לא מה שאני אומר. אני רק אומר ששום דבר מהתיאורים הפלסטיים שסיפרו לך לא היה ולא נברא."
הן לא יכלו לראות אותו, אבל מעבר לגבו המתקרב הוא יכול היה לראות את הבנות מאתגרות את המוכר בעיניים נוצצות ובתנועות ידיים מוגזמות, מצפות לראות בכישלונו. עכשיו כשהיה כבר ממש מאחוריהם הוא הפנה את גבו אל המוכר.
"אתה לא רוצה שאני אאמין לסיפורים ההם למרות שמי שמספר לי אותם זה מישהו שאיכפת לו ממני, אבל לסיפורים שלך האינטרסנטיים אתה כן רוצה שאני אאמין." מתוך התיק הגדול שהיה תלוי על כתפה היא קילפה מטפחת נייר וקינחה את אפה הלח בצביטה עדינה. אותו תיק שהחליטה ברגע האחרון להעדיף על פני התיק הקטן שעד אז היה תואמם הבלעדי של הנעליים האדומות.
"באמת! אנ… אנ…שים מגזימים… נשים תמיד מגזימות. בעיקר במצבים כאלה… זאת הייתה אישה! אל תגידי לי שלא! אלה מכל זבוב יעשו פיל רק כדי ליצור דרמה וכדי שאפשר יהיה לספר לכולם איזה דבר מזעזע הן ראו. החיים הרי לא מספיק דרמטיים בלי גוזמה ורשעות, אחרת מה הטעם." כך בדיוק. צריך לצאת למתקפה שתפגין את בטחונו ואת צדקתו.
"האמת. זה הטעם," אמרה האישה. "אבל אם היו לך טיפה שכל והתחשבות זה לא היה מגיע אל מי שסיפר לי, ואם זה לא היה מגיע אליו זה גם לא היה מגיע אליי. בשבילי היה עדיף לא לדעת את זה בכלל." ובאותה נשימה אמרה: "אתה חושב שזה עור?" קולה היה טעון במתח ובפגיעות רבה.
העלבון שלה נגע בו והמעבר הלא צפוי השאיר אותו מבולבל לכמה שניות שאחריהן הוא הפטיר:
"בטח עור תעשייתי."
"מה זה עור תעשייתי? התעשייה הזאת הלכה פעם על ארבע ולעסה עשב?"
המוכר שעמד מאחוריהם המתין עד שהגבר יענה בקוצר רוח: "עור תעשייתי זה משהו סינתטי, מין פלסטיק, זה לא עור אמיתי." ורק אז אמר: "שלום." חביב וניטראלי שלא הסגיר כמה מהשיחה הגיע לאוזניו. הוא ניסה להשתחל ביניהם אבל הגבר הסתכן למרות רתיעתו מגופו ופסע פסיעה אחת כדי לחצוץ בין המוכר לבין אשתו כשהוא יוצר משולש פחוס שהוא ניצב בקודקודו.
"שלום," היא השיבה מופתעת ואולי גם מאוכזבת מעצמה על שרק עכשיו הבחינה בו. "אני רואה שהחלפתם את התצוגה."
"מה שלומך?" השיב במאור פנים קמעונאי. "כן, יש לנו קולקציה חדשה, אני מקווה שהיא מוצאת חן בעינייך לא פחות מהקודמות." בשערו הרטוב המשוך לאחור, במדי הרשת המגוהצים למשעי, בענן הקטורת המבושמת שליווה אותו, ובניקיונו הסטרילי שדחה ממנו כל רבב של לכלוך, נראה היה רענן וכאילו רק עכשיו התחיל את משמרתו.
הוא ניסה להגיד משהו אבל קולו נבלע בפרץ של שיעול משתנק.
"בעניין הספה; זה חומר חזק ויפה כמו עור אמיתי." הוא ליטף את הריפוד ואחר כך לש אותו ברכות להדגים את גמישותו. "לא מרגישים בהבדל. הוא גם טרנדי: לאנשים שאיכפת מסביבה אקולוגית זה מוצר מצוין."
"אה." אמרה האישה "תעשייתי כזה." היא הגביהה את משקפיה כדי להיטיב לראות את צבע הריפוד בלא תיווכן הכהה של העדשות וצמצמה את עיניה. "אם לא לפתות את הקונים אז לעבוד על השכנים. שום דבר כבר לא כמו שהוא נראה." מבטה נדד אל הגבר כשהיא דוחקת את משקפיה למרום אפה ומשיבה אותם למקומם באצבע אחת.
"אה." אמר הגבר שקולו חזר אליו "ולאנשים שלא איכפת מהסביבה זה לא מוצר מצוין?" הוא חש בוז עמוק כלפי המוכרן.
"תתייחס אליו בסלחנות," אמרה אשתו למוכר במפגן של הקרבה עצמית. "הוא עדיין בהלם מאיזה נהג מטורף שכמעט הרג אותנו."
"את כבר מכירה את המוצרים שלנו. על כל אחד מהם יש תווית מפורטת עם כל הספציפיקציות, אבל אם בכל זאת תצטרכו עזרה תקראו לי. אני שם בסוף." בחזרתו אל העדר הקטן שוב לא הפגין אותה נמרצות. נראה היה שהדריכות של הבנות התפוגגה אל תוך פרצי צחוק כבושים ומבטים ביקורתיים ואל הסתודדות לעגנית, ועד מהרה שב להישמע אותו קשקוש חרישי מהיר ומטריד בעליצותו מירכתי החנות.
בתקופה האחרונה שב ופקד אותו חלום חוזר: הוא יושב על כסא נוקשה מעץ מול אדם סמכותי שנשען לאחור על כסא מנהלים וביניהם ניצב שולחן צנוע. זה ראיון עבודה. המראיין שואל אותו מה היה רוצה לעשות, או מה היה רוצה להיות, אילו ניתנה בידו בחירה לקבוע את גורלו במו ידיו.
בכלל או בענייני עבודה, הוא שואל.
תבחר אתה, משיב המראיין ובמבטו נדרכים במארב חתולים ירוקי עיניים.
נבוך הוא אומר, אני חושב שהייתי רוצה להיות רווק.
כלומר, אתה רוצה לחזור מחדש על חייך אבל הפעם כרווק, מקשה המראיין בשאלה.
לא, הוא אומר, לחזור להיות רווק.
מה קורה בסופו של החלום? הוא לא הצליח להיזכר מה קורה בסופו של החלום. הוא זכר רק שאחר כך הוא מתעורר בבהלה ובלב נוקף……
המשך בשבוע הבא.