ישראל ליבניפרק3

למרות שבחצי השעה החולפת מאז יצאו מהבית הוא ניבא את האפשרות הגרועה מכל ואימן את עצמו באמצעות אוטוסוגסטיה שברגע האמת ייטיב להתמודד עם כל מצב, מראה המעטפה והאמירה המפורשת על מה שטמון בה שעומתו עם הכחשתו שילחו בגופו גלי הדף. ברגע האמת גופו כשל.

מולו, בפתח החנות התחוללה דרמה קטנה. ילד כבן שלוש השליך את עצמו על הרצפה בצווחות של בכי סחטני. מעליו עמדה אימו, צעירה שמנה ונמוכה במכנסי שלושת-רבעי הדוקים שהבליטו את קווי המתאר הרחבים של גופה. היא אחזה בידה יצול של עגלה ריקה ועל פניה הייתה הבעה החלטית.

"קום." היא פקדה עליו.

הילד המשיך בצווחותיו. 

"אם לא תפסיק תכף ומיד אימא הולכת ומשאירה אותך כאן לבד."

הילד הגביר את בכיו, ולהכעיס החל לרקוע ברגליו ולהטיח את גופו על הרצפה.

"זה היה משהו חברי," אמר הגבר. "לא יותר מזה. נשיקה, לא התנשקות." הוא הביט בילד הקטן אבל חשב על המעטפה המשרדית בפחד גדול. היא מוטטה את מערך ההגנה שלו.

"חברי!" חזרה האישה על דבריו בקול נדהם.

האם הצעירה עזבה את המקום כשהעגלה לפניה, מותירה את הילד הקטן על הרצפה עוקב אחריה בחרדה, ונבלעה בקרב ההמון שסבב בשדרה המרכזית של הקניון. הילד הנדהם קפץ על רגליו בזריזות ועבר מהמולת בכי לדממה בקלילות שרק ילד קטן מסוגל לה. הוא נשאר נטוע במקומו, משעין את שתי ידיו על ברכיו הכפופות מעט וראשו משוך קדימה בעיניים כלות בריכוז מבוהל.

"זה אכזרי." אמרה אשתו ותרה במבטיה אחר האם בתוך הקהל הצפוף.

אם הייתה למי מהם כוונה לגונן על הילד הקטן, שבה האם והופיעה בפתאומיות מאחורי דוכן ממתקים, וציננה את כעסם. היא חתרה עם עגלתה בניצב לתנועת ההלוך ושוב של ההמון ונעצרה בשרירותיות מטרים ספורים לפני הילד שרץ לקראתה ממרר בבכי ומכה באגרופים קטנים על ירכיה. כעבור שניות מעטות שניהם נעלמו.

בסופו של דבר הם עזבו את 'ביתילי' שניות אחרי שחזרה בה מכוונתה לקנות זוג פמוטים מפיוּטר שמצאו חן בעיניה כי הוא העיר לה שהשעה חמש דקות לפני ארבע ושהיא עלולה להפסיד את התור שלה. היא דחתה את הקניה להזדמנות אחרת, אולי לאחר חזרתם מהאופטומטריסט, מאחר שלא רצתה להיסחב עם שקיות.

על מה הוא נתפס? אילו תמונות מסתתרות בתוך המעטפה החומה? מי יכול היה לצלם אותו? שוב הזיעה הארורה הזאת שניגרת במורד הגב, שוב תחושת הדביקות המאוסה. הוא צריך להתעלם מהמעטפה ולדבוק בגרסתו. בדרכם לבדיקת הראיה אמרה לו אשתו שאם יש משהו שהיא מצטערת עליו הרי זה שלא הוציאה רישיון נהיגה לפני שנים.

מכל הדברים שבעולם, ובינה לבינו, דווקא על רישיון נהיגה? אין דברים חשובים ממנו?

"אם ההגה היה בידיים שלי הכול היה נראה היום אחרת. אסור לסמוך עליך." היא אמרה.

היכולת שלה להתמצא בקניון ולנוע בתוכו בקלות ממקום למקום תוך שהיא מתמרנת בין הקומות הפתיעה אותו בכל פעם מחדש. היא לא גילתה יכולת כזאת בדרכים: שם היא הייתה מרבה להתעות אותו או למצוא עצמה מופתעת כשהיו מגיעים ליעדם כשבחר בדרך חלופית, אבל כאן התנועה שלה לא התבססה על מרחקים, כיוונים, תחושות או תפיסה מרחבית אלא על מפת חנויות האופנה שהייתה טבועה בראשה. וכך, כשהם נעים בתוך הקהל הצפוף היא הובילה אותו במדרגות הנעות אל הקומה התחתונה.

תור לא קצר של לקוחות התגודד על יד הדלת הסגורה שעל זגוגיתה הוצמדה בצלוטייפ רשימה שמית ומעברה, מאחורי הדלפק החום, עמדו אותן שתי עובדות ממושקפות בחלוקים לבנים ועל פניהן הבעה של סבלנות-תיכף-פותחים, כשמורת רוחן גלויה על אלה מביניהם שמצביעים מידי פעם על פרק היד ואחר כך מפתלים את אצבעותיהם הפרושות בתנועת בורג קצרת רוח. הן הצביעו, ביחד, על שעון קיר שהיה תלוי על הקיר שמולן והראה שהשעה שלוש חמישים ותשע.

"אני מקווה שהם מדייקים בבדיקת הראייה כמו שהם מדייקים בזמן." היא אמרה לו לאחר שהתמקמה בראש התור והרגיעה את המוחים הקולניים תוך שהיא מורה באצבעה על ראש הרשימה:

"זה השם שלי. אני הייתי כאן ראשונה." היא נראתה מרוצה מכך שלא נדרשה למאמץ שכנוע נוסף כדי להסות את הקולות.

כשהדלת נפתחה הוא העדיף לשבת על ספסל בצד החנות ולהמתין שם. ההמתנה בחלל הצר של החנות הייתה מעיקה והוא נאלץ לזוז ממקומו לפה ולשם  בכל פעם שהלקוחות הרגילים של החנות,  אלה שלא באו להוכיח את חדות ראייתם למשרד הרישוי, התחלפו לפני הדלפק, וממילא לא היה אפשר להיכנס עם אשתו לבדיקה בחדר הפנימי ששימש את האופטומטריסט למטרה זו. כעת משנרגע מעט מקיומם של התצלומים, והאיום שנכח בעצם קרבתה של אשתו אליו התרחק והתמתן, התעורר מחדש הלחץ בשלפוחית ושב להציק לו אבל הוא לא העז לחפש את חדר השירותים מפחד ששוב יגלה שהוא אינו מצליח להשתין.

היא יצאה זועפת ועל סף בכי.

"הוא אמר שאני צריכה משקפיים!" אמרה בזוועה.

הוא קם לקראתה. "ומה כל כך נורא בזה?"

"גם לראייה מרחוק וגם לקריאה!"

"זה לא ממאיר. אני מכיר כמה אנשים שכל החיים שלהם מרכיבים משקפיים וחלק מהם עבר בהצלחה את גיל תשעים." הוא חשב שהתגובה שלה משעשעת. 

"אני רוצה לעשות בדיקה נוספת במקום אחר." תקווה מכמירת לב בצבצה מקולה.

"את רוצה חוות דעת נוספת לבדיקת ראיה? את לא רצינית, נכון? זה לא משהו שמתווכחים עליו. או שאת רואה טוב או שאת לא רואה טוב. תזמיני משקפיים וגמרנו."

היא התיישבה על הספסל הרוסה מהחדשה שניחתה עליה.

"שלא יבלבל לי את המוח. מה הוא רוצה להגיד לי, שעד היום לא ראיתי? אני צריכה שמישהו זר יגיד לי מה אני רואה ומה אני לא רואה?"

"למה את עושה עניין כזה גדול ממשקפיים?"

"בשלט הכחול, שם מעל חנות הבגדים,  מה כתוב?… אל תגיד לי! כתוב שם טאצ'. אתה עוד חושב שאני צריכה משקפיים?"

באמת חכמה גדולה, הוא אמר בלבו.

"זאת האשמה שלך." היא אמרה בזעף.

"מה האשמה שלי, שאת לא רואה טוב?"

"בדיוק ככה. אם לא היית מכריח אותי ללמוד נהיגה היית חוסך ממני את כול הסיפור הזה."

"אני לא הכרחתי אותך ללמוד נהיגה, אני עודדתי אותך להיות עצמאית. שבכל רגע שתרצי תוכלי לקחת את המכונית ולנסוע לאיפה שאת רוצה בלי להיות תלויה בי ובלוח הזמנים שלי. למה כל כך חשוב לך שאני אקח אותך לכל מקום?"

"מתי אמרתי לך שאני רוצה להיות עצמאית? אם הייתי רוצה להיות עצמאית הייתי פותחת תיק במס הכנסה או חיה לבד. אלוהים, כמה שאהבתי את הרגעים שלנו ביחד במכונית. היית שלי במאה אחוזים. יותר מאשר בבית. עכשיו אתה לא מסתפק בי יותר? זאת הסיבה שאתה שולח אותי להיות עצמאית?"

"בואי נלך מכאן." הוא ביקש. "בואי נצא מהקניון."

היא לא זזה ממקומה. "השתנית. אתה לא האדם שבשבילו עזבתי את בעלי הראשון. כמה אהבתי אותך. השתגעתי מאהבה אליך. הייתי מוכנה לאטום את הרגשות שלי כלפיו, לוותר על הכול וללכת אחריך כדי שתהיה שלי. מי היה מאמין."

הוא רצה להגיד משהו אבל היא עצרה אותו: "אל תענה לי על זה. אני יודעת מה אתה רוצה להגיד. תחסוך ממני את רשימת הוויתורים האין סופית שאתה עשית. עכשיו מתברר שבסיפור הזה אני הייתי המפסידה הגדולה, לא אתה. בעיקר אל תספר לי על הילדים שאין לנו. ידעת לקראת מה אתה הולך ועשית את החשבון שלך מתוך הכרה. לא, אני לא מדייקת, אתה עשית את החשבון שלך מתוך אהבה. אם לא היית אומר שאתה אוהב אותי ומוכיח את זה במעשים מטורפים לא הייתי עוזבת את הבית, ואני האמנתי לך. גם עכשיו אני מאמינה שדיברת אמת, אבל עד עכשיו אני לא מצליחה להאמין מה עשית לי."  

גל של חמלה הציף אותו. אולי על בעלה לשעבר, או עליה, ואולי על עצמו ועל מה שאבד ועכשיו חומק מתפיסתו. קשה היה לו להניח את האצבע על מה בדיוק עוררו דבריה את לבו. בדרכם לצאת מהקניון היא עצרה על יד חנות תכשיטים. מאז שהיא חזרה לתחביב הישן שלה היא הייתה עוצרת די הרבה מול חלונות ראווה של חנויות תכשיטים.

"אני לא יכולה להרשות לעצמי תכשיטים כל כך יקרים, אז אני גונבת רעיונות לעיצוב." היא נהגה לומר.

"אני לא יכולה להרשות לעצמי תכשיטים כל כך יקרים," היא אמרה בתחושת החמצה "תראה את הטבעת הזאת כמה שהיא מיוחדת ויפה." במקרים כאלה הייתה פותחת או מסכמת את רשמיה במשפט "ליופי אין סוף." וגם עכשיו לא היה מתאים יותר מאשר לומר זאת.

מוכרת מטופחת מהעבר השני של השמשה שירתה לקוחה שהייתה עסוקה בבחירת עגילים מתוך מגשים שהיו מפוזרים על דלפק זכוכית,  אבל כשהם נעמדו מול החנות היא הפנתה את ראשה אל אשתו וחייכה אליה. אשתו השיבה לה בחיוך.

כשהיא ממשיכה לעמוד מול חלון הראווה היא אמרה: "חשבתי לקנות דירה בכסף שאבא הוריש לי. הבוקר התקשרתי למתווכים והלכתי למות מהמחירים שדורשים היום. נצטרך למכור את הבית ולהתחלק בכסף, וגם אז אהיה עדיין גבולית."

"אני לא חושב שצריך למכור את הבית. תישארי בבית. אני אמצא לי מקום."

היא הפסיקה לנשום, הפנים שלה האדימו. ואז היא התחילה להכות אותו – חבטות עם אגרוף קפוץ על כתפו. זה הפתיע וכאב אבל נראה היה שלה זה כואב יותר. ואז היא סובבה את ראשה ותקעה את מבטה בחלון הראווה. היא נשמה כמה נשימות קטועות ומהירות "אתה תצטרך לעזור לי עד שאמצא עבודה נוספת." הפסקת נשימה. "עם המשכורת שלי אני לא יכולה להחזיק את הבית."

"אני לא מבין מה הבעיה," הוא אמר, "החשבון שלנו נשאר משותף עד שתסתדרי."

"אני לא רוצה להסתדר!" היא התפרצה עליו. "אתה לא מבין את זה? כמה אטום אתה יכול להיות? היא הכריחה אותך, נכון? היא בטח סוחטת אותך על משהו או שאני לא יודעת מה. אני לא מאמינה שפתאום לא טוב לך איתי. מה היא עשתה לך? תגיד לי!" היא משכה בזעם את המעטפה החומה מתוך התיק שלה וזרקה אותה לרצפה, כתשה אותה בנעליה, ומשראתה שלמרות הרמיסות והבטישות והבעיטות היא עדיין שלמה הרימה אותה וקרעה אותה לרוחבה לרצועות דקות.

"אפילו לא פתחתי אותה." היא מיררה בבכי ונופפה בקרעים. ומיד היא הוסיפה: "אל תיגע בי. אל תעיז לשים את הידיים שלך עליי."

קצב לבו גבר והוא הבליע אנחת רווחה. תנועת ידו המהוססת שינתה כיוון.

שוב היא שלפה מתוך תיקה האדום צרור ממחטות נייר והספיגה את עיניה ואפה, בוחנת אותם מול דמותה המשתקפת בחלון הראווה.

"בואי נכנס לחנות." הוא אמר ואחז ברצועה המשתלשלת של התיק שלה.

"איזה חנות?" היא שאלה.

הוא משך אותה אחריו לתוך חנות התכשיטים וביקש מהמוכרת שתראה להם את הטבעת שמוצגת בחלון הראווה. כשהיו בפנים הוא ביקש מאשתו שתתן לו את הקרעים שעדיין החזיקה באגרופה המכווץ.

"כשנצא, אני אזרוק אותם לפח הראשון שנראה בדרך." אמר והכניס אותם לכיסו.

בדרך החוצה, כשהוא עדיין מחזיק ברצועת התיק של אשתו שהיה תלוי על כתפה, בער לו להסתלק למקום שאף אחד לא יראה מה הוא עושה ולשטוח את קרעי הנייר כדי שיוכל להדביקם אחד לאחד, אבל במקום זה הוא כיוון את צעדיהם לעבר פח האשפה הקרוב ונפטר מהקרעים. הרוח הקרירה שנשבה היטיבה איתו ושוב לא הרגיש את הזיעה אבל הלחץ בשלפוחית הציק לו מאוד.

"אף פעם לא תוכל לדעת כמה אני שונאת אותך עכשיו." אמרה אשתו.