המתח הבלתי אפשרי בין פשטות לסתמיות בסיפוריו החדשים של יהושוע קנז

כדי להבין לעומק את כוחו של קנז די לקרוא קטע אחד מהסיפור התיק השחור: אב ובנו נכנסים למסעדת פועלים. אחרי התייעצות קצרה הם מחליטים לשבת בפנים, להזמין חומוס עם פול וביצה וצנובר ובקבוק קולה. זוהי שעת דמדומים , שעת המועקות והדאגות, שעה שאם היא תופסת אותך מחוץ לביתך במצב רוח עגום, אין לדעת אילו שמות היא תעשה בך.

האב והבן אם כן, יושבים זה מול זה ומשיחתם הלקונית מתברר שההורים אינם חיים ביחד וזהו תור האב לבלות עם בנו ואין הדבר קל לאף אחד מהצדדים. כל גדולתו של קנז נגלת דרך ההזדהות המורכבת שהוא מצליח ליצור בקורא, בשניות המתסכלת ובהכרה שאין בסיפור הזה אשמים , אין בו טובים יותר וטובים פחות. זו טרגדיה באנלית, קטנה ושכיחה שבה כולם צודקים וכולם ראויים לאהדתו של הקורא במידה שווה.

האב המוטרד מגיב לצלצול העולה ממכנסיו ויוצא לדבר בטלפון מחוץ למסעדה. הוא מנסה לדחות את השיחה כדי לא לכלות עליה את הזמן המוקדש לבנו אבל  כפי הנראה קשיים בעיסוקיו מכבידים עליו. הבן שנאלץ לשבת מול צלחת החומוס, מאכל שהוא אומר ללא הואיל לאביו שאין הוא מחבב, מתבונן באב "ההולך הלוך ושוב על המדרכה דבר בתוקף ומטעים את דבריו במחוות נמרצות של ידו הפנויה. האם היושבים על המדרכה שומעים ומבינים מה הוא אומר? ובתמונת הפנים יכול הילד לראות את עצמו יושב אל שולחנו, זוקף את ראשו ומניעו מצד לצד, כמחפש נקודה טובה יותר לצפות בה".

הכל מצוי בתמונה הזו: דברי האב אינם מגיעים אל הבן ממש כפי שדבריו לא הגיעו לאזנו של האב רגע קודם כשמחה על החומוס. האם משהו אחר שומע אותו, תוהה הילד; או, במונחי הפנטסיה הילדיים, האם האב באמת קיים ?

שאלת הממשות היא השאלה הגדולה ביותר העולה מכל סיפורי הקובץ: ממשותו של בשר הפרא הגודל בתוך גופה של ניצולת שואה כתוצאה ממכונת בשר שהנאצים, לטענתה , החדירו לגופה והיא מתעקשת לספר עליו לכל אורחי הבית הזעיר בורגני במושבה הבאים לחוג ספרותי ולהאזנה לקיטעי פסנתר בסיפור "בשר פרא, בשר זר" שהוא הטוב בספורי הקובץ. הפלצות שמעוררים דבריה של קלרה אשר "עברה את המחנות של הגרמנים", היא קומית ועצובה כאחת. המספרת, המורה לפסנתר, מתחננת לפניה שתשים לפיה שכר:"אבל אנשים לא רוצים לשמוע את זה", אני אומרת לה."זה קשה, זה מפחיד". אבל הפחד האמיתי, זה שאינו נאמר במפורש הוא התחושה שיש ממש בדבריה של קלרה:"לפעמים אני משתדלת להבין אותה. פעם שאלתי אותה:"מה את רוצה שיעשו עם הבשר הזה?" "שיחתכו!" היא אמרה. "שיחתכו הכול ולא ישאירו אצלי אפילו פירור בגודל של ראש סיכה!".

על מה בעצם נסובה השיחה בין הישראלית מן המושבה לבין הניצולה? על הממשות, על התוקף של החוויה הפנימית. על העדיפות של המטאפורה על פני המדע. על האפשרי. כיצד, מנחה אותנו קנז אל השאלה המכריעה, איך נוכל להפריך את דבריה של הניצולה כבלתי אפשרי כאשר הבלתי אפשרי הוא שקרה לה, שאותו היא נושאת בגופה. האם החדרת מכונת בשר לגופה היא יותר מופרכת מהניסויים שמנגלה ערך בבני אדם למשל? הבלתי אפשריות , הטירוף המוחלט, האבסורד של דבריה של קלרה הוא רק הד לדבר עצמו שהיא חוותה ועל כך מתקוממת המורה לפסנתר, על כך היא מיצרה; על האפשרות שאולי , אולי דבריה הם אמת.

גם ב"רגע מת בזיכרון" שגיבוריו כוללים גם את הילד המנגן בכינור, אחיינה של ניצולת השואה מהסיפור הקודם, שאלת הממשות או עדיפותה של המציאות הקונקרטית על הפנטזיה, היא מרכזית. הבחור המוגבל, דאסה אליהו מנצל את השמועות שמהלכות עליו בישוב הכפרי ומעניקות לו הילה מפוקפקת של בחור מסוכן שהושלך לבית הסוהר ואחר כך נשלח למוסד סגור ועכשיו הוא מסתובב בפרדסים. ארבעה ילדים, בניהם אחד מוגבל בשכלו, מסתכנים כדי לברר את ממשותו של דאסה אליהו, כדי לפגוש את האגדה פנים אל פנים ולהפשיט אותה מההפרזה המעצימה שלה:" כבן שלושים היה ורוב שיניו כבר נשרו. שפתיו הצרות כמעט לא ניכרו, כי נבלעו בין החניכיים. גופו היא רזה מאוד,חום כצבע האדמה, פניו גרומות וארוכות, אפו מחודד".

 אבל, כפי שקורא בסיפוריו של קנז, תמונה בהירה, חד משמעית, ממאנת להצטייר. השמועות אולי מופרזות אבל מרכיבים מיתיים כמוות עורכים הופעה מצמררת בדרמה הקטנה של חבורת הילדים:"שלד אדם היה מוטל שם.של ערבי על פי שרידי לבושו". כלומר העוצמה של דאסה, מתברר, היא באמצעות שליח. באמצעות החזקה שיש לו על הגופה.       

קל לדבר על הימצאותה של הדרמה במעגל ההיקפי של הסיפורים; קל לדבר על ההכרעה למקם את האירועים מחוץ להתרחשות הקטסטרופאלית ולהנכיח בהם את רק גלי ההדף של ההתפוצצות; קל להצביע על התבונה והכישרון המופגנים במינוריות המורכבת והמעציבה של הקובץ; ואכן, המבקרים נדרשים לכל הדברים הללו. אבל, מן הראוי לציין שדבר מה מכוחו הגדול של קנז מתמעט בסיפורים, בכל הסיפורים. שסופם, כמעט תמיד חפוז , כאילו נסתתמו מעיינותיהם ושבמקום שיוותרו תלויים על בלימה, היקפם הולך וגדל והם מתפשטים באינסוף של הקטיעה המכוונת, הצליל האחרון שלהם הוא דל והם עוברים בהינף האות האחרונה מן הפשטות אל הסתמיות.