עד שייצא עשן לבן

אבי גרפינקל על ספרי "אש בבית"

עד שייצא עשן לבן/ אבי גרפינקל

תלותיות והשפלות רודפות את מערכות היחסים הסוערות של ליזה, הגיבורה המזרחית והבהירה של הרומן "אש בבית". איריס לעאל משכילה לתאר אותן בדקות ובאותנטיות

פורסם ב"עכבר העיר", 5.9.08

חבר מהאוניברסיטה, שפעם יצא לי לפגוש בחוף גורדון, אמר לי שהקיץ הוא לא הלך לים. זה לא שהוא הפסיק לאהוב את הים, הסביר, הוא פשוט מתחתן בעוד חודש וצריך להיראות טוב.
אם אתם אשכנזים כמוני, יש סיכוי שלא הבנתם את הסיפור הזה. בת זוגי, שיש לה סבא מרוקאי, דווקא הבינה אותו מצוין. "אצל הרבה מזרחים", היא פירשה לי, "לבן זה יפה, וכמה שיותר בהיר – יותר טוב. הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות לפני החתונה שלך זה להשתזף ולהיראות יותר מדי שחור".
האמת היא שבת זוגי לא אמרה "הרבה מזרחים". היא אמרה "המזרחים". נקודה. ובאמת, אפילו אצל איריס לעאל, שכתבה רומן מרשים וחזק, השתרבב משהו מן הגישה הזאת: יופייה של הגיבורה ליזה, בת לאם מרוקאית ולאב פולני, מקושר לעובדה שהיא בהירה, ועורה מתואר כ"לבן ונקי" (כאילו שעור שחור הוא דבר מלוכלך).
לובנה של ליזה הוא מטאפורה לניסיונה, המוצלח ברובו, לצאת משכונת העוני שבה גדלה בדרום תל אביב ולהתערות באליטה הישראלית. אחרי עשר שנות נישואים לפסיכולוג אשכנזי מבית עשיר שהכירה כשלמדה בתיכון חדש, היא נוטשת אותו בגיל 40 לטובת אדי; גבר צעיר ממנה, בן 33, סוחר באמנות רוסית ובעלים של גלריה ברחוב יהודה הלוי בתל אביב. אדי מיודד עם ארקדי, אמן רוסי, טיפוס א-מיני שגר עם סבתו ועם אשתו הצעירה והמסתורית אניה. מסתורית, מפני שלמרות עשרות הזמנות לארוחת ערב, אניה מעולם לא התלוותה לארקדי בביקוריו בביתם של ליזה ואדי.

מסיבה לא לגמרי ברורה ליזה היפה חשה מאוימת מאניה ומפתחת מעין אובססיה כלפיה. חוסר ביטחונה גובר כשאדי מתחיל להתייחס אליה באדישות. לאחר שלוש שנים יחד נקלעת הזוגיות שלהם למשבר חריף. אניה, בתזמון של פאם פטאל, מחליטה שזה הזמן להיענות סוף סוף להזמנה – ומגיעה עם ארקדי לסוף שבוע בביתם של אדי וליזה. כצפוי, הערב נהפך לאסון חברתי שבמרכזו קרב חתולות בין ליזה לאניה.
בשבירה מרעננת של הסטריאוטיפ, דווקא ליזה, המזרחית למחצה, היא שמייצגת את הרציונליות והנאורות כאשר היא לועגת לעיסוקה הכמו אלילי של אניה ברפואה נטורופתית, ונוזפת בה על שנטשה את לימודי הרפואה המערבית הקונבציונלית. אלא שהוויכוח בנושאי רפואה אינו אלא כיסוי לתשוקתה של ליזה לגלות את סודה של אניה, שהביוגרפיה שלה מלאה סתירות וחורים. אכן, "משהו מטריד נקשר באניה כבר מן ההתחלה בעטיין של שמועות שקסמן, כמו קסמה של עבודת תחרה, היה מצוי דווקא בחורים". משום מה, גם לאדי נוח עם העמימות שמאפילה על דמותה של אניה, והוא מסביר לליזה בערמומיות כי "בהירות מסתירה יותר משהיא חושפת, מפני שהיא בולעת לתוכה את כל הפרטים הקטנים והחשובים".
כמו כל קורא של רומן, גם ליזה נשבית בתחילה בקסם התחרה של הפערים והחורים האלה; כמו כל קורא רומן, מגיע הרגע שבו, היא מתקשה לחיות בצלן האפל של העמימויות ותובעת הסברים בהירים. בסיכומו של דבר, ההסברים האלה מתקבלים בתהליך שתחילתו בדם וסופו באש ובתימרות עשן.

הטיפול של לעאל בנושאים כמו הגירה, מזרחיות, נשיות, יחסים וישראליות, מעמיק וסוחף. במיוחד מעוררת התפעלות יכולתה לאפיין דמויות. בתוך כמה פסקאות היא בונה טיפוסים מיוחדים, אמינים, עד שאתה חש שאתה מכיר אותם טוב משאתה מכיר את חברי הילדות שלך, טוב משאתה מכיר דמויות בספרים אחרים המתוארות על פני מאות עמודים.
לעאל מצטיינת גם בתפישה חודרת של יחסים בין אנשים, ובמיוחד של ההשפעה שיש למבט של הזולת על כינון הדימוי העצמי והזהות שלנו. היא מתארת את היחסים האלה באינטנסיביות רבה, ומגיעה לשיאים של דקות ואותנטיות בעמודים העוסקים בקשר הסבוך בין ליזה לאמה המזניחה. ההתעלמות, האדישות וההשפלה ההדדית – כמו גם התלות והאינטימיות – הם מרכיבים שליזה משעתקת מבית ילדותה גם ליחסיה עם אדי, והם שיוצרים את הדרמה שעליה בנוי הרומן המרתק הזה.
עם זאת, הרומן לוקה באחד הפגמים הנפוצים בספרות העברית: התמקדות כמעט בלעדית בחיי הזוגיות והמשפחה משולבת לפעמים בכתיבה על המצב הפוליטי, תוך התעלמות מחיי העבודה, הפרנסה והקריירה. במקרה של ליזה, שגדלה בשכונה קשה ובנתה את עצמה במו ידיה, החסך הזה בולט במיוחד. קושי נוסף הוא הפתיחה הסטטית מדי של הספר. מדובר אמנם רק בשישה עמודים, אבל במצב הסבלנות של ימינו – שנדון כאן בשבוע שעבר הם עלולים להרחיק קוראים שדווקא היו מאוד נהנים מהרומן הזה.

"אש בבית", מאת איריס לעאל. כנרת זמורה-ביתן. 316 עמ". מחיר מומלץ: 88 שקל.