על ביצים בסל

 

 

44

 

"יָדִיד אֱמֶת, אֱמֹר: מָה טַעַם

לִטְחֹן עַד דַּק שִׁירִים יְשָׁנִים?

הֲתֵשֵׁב, תִּדְגֹּר כָּל פַּעַם

תַּחֲזֹר, תִּזְכֹּר אוֹתָן שָׁנִים?"

 

"אָח! עַל מָה לָךְ לְכַתֵּר?

מֵהַקְּלִפָּה יִבְקַע גּוֹזָל

הוּא יְצַיֵּץ, הוּא יְנַתֵּר –

 בְּסֵפֶר תֶּאֶסְפוֹ כִּבְסַל."

 

»Teurer Freund! Was soll es nützen,
Stets das alte Lied zu leiern?
Willst du ewig brütend sitzen
Auf den alten Liebeseiern?

Ach! das ist ein ewig Gattern,
Aus den Schalen kriechen Küchlein,
Und sie piepsen und sie flattern,
Und du sperrst sie in ein Büchlein.«

 אך הנה עוד

45

 

שָׂא נָא לִי אַף אִם אַשְׁמִיעַ

בְּשִׁירַי הַחֲדָשִׁים

קוֹלוֹת שֶׁל עֶצֶב כְּמוֹ פַּעַם

בְּשִׁירֵי עָבָר קָשִׁים.

 

אַךְ חַכֵּה נָא, עוֹד מְעַט

הֵד הַכְּאֵב הִנֵּה יִדְעַךְ,

מָזוֹר הַלֵּב יַחְבֹּשׁ, יִגְהֶה.

 אָבִיב חָדָשׁ בּוֹ שׁוּב יִצְמַח.

Werdet nur nicht ungeduldig,
Wenn von alten Leidensklängen
Manche noch vernehmlich tönen
In den neuesten Gesängen.

Wartet nur, es wird verhallen
Dieses Echo meiner Schmerzen,
Und ein neuer Liederfrühling
Sprießt aus dem geheilten Harzen.

 

קוראי  הנדירים, שלום,
זה יום המתמטיקה.
שימו נא לב למספר שהשיר הזה נושא. המספר הוא 44
 אבל  תרגמתי כבר גם את השירים מס' 89 ו-90 מזמן, אז 44+2=46.
מה הפלא בזה?  שבמחזור – כאמור- יש 90 שירים. 46 זה אחד יותר מהחצי. עברנו את המחצית!!!!
העוקב אחר התפתחות המפעל –  ומסכים לטיבו – יחגוג אתי. 
השמפניה במרתף.
משה

 

46

 

הִנֵּה הַזְּמַן!מְפֻכָּח עַתָּה,

אֶחְדָּל מִשִּׁגְיוֹנוֹת:

שַׂחְקָן אֲשֶׁר מִזְּמַן הָיִיתִי

מַצִּיג קוֹמֶדְיוֹת.

 

תִּפְאוֹרַת הַפְּאֵר צֻיְּרָה

בְּסִגְנוֹן רוֹמַנְטִי:

בְּקַסְדָתִי, זָהָב עֻטְּרָה

רִגְשׁוֹת  אָצִיל הִטְמַנְתִּי.

 

אַךְ עַתָּה שֶׁסָּרוּ כְּבָר

כָּל הַשִּׁגְיוֹנוֹת,

הִנֵּה  אָחוּשׁ בִּשְׂחוֹק הַמַּר

 שֶׁל כָּל הַחִזְּיוֹנוֹת.

 

אֵלִי! בְלִי דַּעַת וּבִצְחוֹק

שַׁרְתִּי אֶת שֶׁהַלֵּב אָז שָׁר:

עַל פִּגְיוֹן מָוֶת עָקוּד עָמֹק

שִׂחַקְתִּי אֶת  מוֹת הַלּוּדָר.

 

 

 

Nun ist es Zeit, daß ich mit Verstand
Mich aller Torheit entled'ge;
Ich hab so lang als ein Komödiant
Mit dir gespielt die Komödie.

Die prächt'gen Kulissen, sie waren bemalt
Im hochromantischen Stile,
Mein Rittermantel hat goldig gestrahlt
Ich fühlte die feinsten Gefühle.

Und nun ich mich gar säuberlich
Des tollen Tands entled'ge,
Noch immer elend fühl ich mich,
Als spielt ich noch immer Komödie.

Ach Gott! im Scherz und unbewußt
Sprach ich, was ich gefühlet;
Ich hab mit dem Tod in der eignen Brust
Den sterbenden Fechter gespielet.