42

42

כִּפְרֹץ הִלַּת יָרֵחַ דֶּרֶךְ

בַּהֲאִירָהּ עָנָן שָׁחוֹר,

כָּךְ עָלָה  בִּי פֶּתַע זֵכֶר

דְּמוּת שֶׁל זֹהַר, פָּנִים שֶׁל אוֹר.

עַל סִפּוּן סְפִינָה יָשַׁבְנוּ

שַׁטְנוּ עַל הָרַיְין, נָהָר

עַל חוֹפָיו דְּשָׁאִים הִבְרִיקוּ

וְהָעֶרֶב בְּזָהָב זָהַר.

חוֹלֵם-הוֹגָה בְּאִשָּׁה נָאָה

יָשַׁבְתִּי, יָפָה אֵין קֵץ,

עַל פָּנֶיהָ הָאֲהוּבוֹת

אוֹר שֶׁל פָּז נוֹצֵץ.

פָּרְטוּ בְּאוּד, נְעָרִים שָׁרוּ

אֹשֶׁר בַּכֹּל וְגִיל,

אָהַב, רָחַב הַלֵּב.

הָרָקִיעַ הִכְחִיל.

מוּל עָבְרוּ, כִּבְאַגָּדוֹת,

שָׂדוֹת וְיַעַר, הַר, טִירָה,

אֶת כָּל זֶה נִשְׁקָף רָאִיתִי

 בְּאוֹר עֵינֵי הַנַּעֲרָה.

Wie der Mond sich leuchtend dränget
Durch den dunkeln Wolkenflor,
Also taucht aus dunkeln Zeiten
Mir ein lichtes Bild hervor.

Saßen all auf dem Verdecke,
Fuhren stolz hinab den Rhein,
Und die sommergrünen Ufer
Glühn im Abendsonnenschein.

Sinnend saß ich zu den Füßen
Einer Dame, schön und hold;
In ihr liebes, bleiches Antlitz
Spielt' das rote Sonnengold.

Lauten klangen, Buben sangen,
Wunderbare Fröhlichkeit!
Und der Himmel wurde blauer,
Und die Seele wurde weit.

Märchenhaft vorüberzogen
Berg' und Burgen, Wald und Au; –
Und das alles sah ich glänzen
In dem Aug' der schönen Frau.