האתר של נילי דגן – 29.9.2012

 

משה גנן – תרגומים לשירת היינריך היינה

פרטים

 

 

 

 

 

שיר מס' 15

 

בְּעָבְרִי לְיַד בֵּיתֵךְ

בְּבָקְרוֹ שֶׁל יוֹם,

מָה אֶשְׂמַח בְּמַבָּטֵךְ,

נִשְׁקָף שָׁם בַּחַלּוֹן!

בְּעֵינַיִךְ חוּמוֹת-שְׁחֹרוֹת

בִּי מַבָּטֵךְ חוֹקֵר –

מִי אַתָּה, הַחוֹלֶה, הַזָּר,

וּמָה אַתָּה חָסֵר?

אֲנִי מְשׁוֹרֵר גֶּרְמָנִי

יָדוּעַ בְּאַשְׁכְּנָז,

בְּשׁוּרַת שְׁמוֹת אַנְשֵׁי מַעְלָה

גַּם שְׁמִי הֲלֹא יֻכְרָז.

וּמָה אֶחְסַר, חֲבִיבָתִי,

לְרַבִּים יֶחְסַר בָּאָרֶץ:

הֵן יֻזְכַּר גַּם כָּל שֶׁלִּי

15

Wenn ich an deinem Hause

Des Morgens vorübergeh,

So freut's mich, du liebe Kleine,

Wenn ich dich am Fenster seh.

Mit deinen schwarzbraunen Augen

Siehst du mich forschend an:

"Wer bist du, und was fehlt dir,

Du fremder, kranker Mann?"

"Ich bin ein deutscher Dichter,

Bekannt im deutschen Land;

Nennt man die besten Namen,

So wird auch der meine genannt.

Und was mir fehlt, du Kleine,

Fehlt manchem im deutschen Land;

Nennt man die schlimmsten Schmerzen,

So wird auch der meine genannt

36

בְּפָרְשִׂי לְפָנַיִךְ אֵת כְּאֵבִי הַמַּר,

רַק פִּהַקְתְּ וְלֹא אָמַרְתְּ דָּבָר:

אַךְ מִשֶּׁסִּדַּרְתִּיו בְּשִׁיר שֶׁל תֹּאַר וְהָדָר

הִשְׁתַּפַּכְתְּ בִּשְׁבָחִים עַל כִּשְׁרוֹנִי כְּזַמָּר.

36

Und als ich euch meine Schmerzen geklagt,

Da habt ihr gegähnt und nichts gesagt;

Doch als ich sie zierlich in Verse gebracht,

Da habe ihr mir große Elogen gemacht.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

37

 

 

קָרָאתִי לַשָּׂטָן: הוּא בָּא.

הִבַּטְתִּי בּוֹ, כֻּלִּי תְּמִיהָה.

לֹא מְכֹעָר הוּא וְלֹא פִּסֵּחַ:

טַעַם בּוֹ וּבוֹ גַּם רֵיחַ.

אִישׁ בְּמֵיטָב יָמָיו – אֵינִי מַגְזִים,

אִישׁ נִימוּסִים – אָדָם מַקְסִים.

מִין דִּיפְּלוֹמָט – לָשׁוֹן זְרִיזָה:

לְאֹם וְדָת – דְּבָרָם יִשָּׂא.

חִוֵּר מְעַט, אַךְ אֵין זֶה פֶּלֶא,

סַנְסְקְרִיט לָמַד וְקָרָא בְּהֶגֶל.

אַךְ אֶת עִנְיָן הַבִּקֹרֶת בְּרָצוֹן הֶעֱבִיר

לִידֵי הֶקָטֶה סָבָתוֹ, אוֹתָהּ הוֹקִיר;

שִׁבַּח אֶת הִשְׁתַּדְּלוּיוֹתַי בִּתְחוּם הַחֹק.

בְּעַצְמוֹ – אָמַר – הִרְבָּה בְּכָךְ לְפָנִים לַעֲסֹק.

הוּא צִיֵּן כַּמָּה הוּא שָׂמֵחַ לִרְאוֹת בִּי יָדִיד,

וְתוֹךְ כָּךְ הוּא חָזַר וּבְרֹאשׁוֹ הֵנִיד.

וְשָׁאַל, אִם לֹא נִפְגַּשְׁנוּ כְּבָר

בַּחֲצַר הַשַּׁגְרִיר שֶׁל סְפָרַד?

וּבֶאֱמֶת, רָאִיתִי, הִנֵּה מוּלִי עָמַד

מוֹדָע מִיָּמִים, מַכָּר מְאֹד יָקָר.

37

Ich rief den Teufel, und er kam,

Und ich sah ihn mit Verwundrung an.

Er ist nicht häßlich und ist nicht lahm,

Er ist ein lieber, scharmanter Mann,

Ein Mann in seinen besten Jahren,

Verbindlich und höflich und welterfahren.

Er ist ein gescheuter Diplomat,

Und spricht recht schön über Kirch'und Staat

Blaß ist er etwas, doch ist es kein Wunder,

Sanskrit und Hegel studiert er jetzunder.

Sein Lieblingspoet ist noch immer Fouqué.

Doch will er nicht mehr mit Kritik sich befassen,

Die hat er jetzt gänzlich überlassen

Der teuren Großmutter Hekate.

Er lobte mein juristisches Streben,

Hat früher sich auch damit abgegeben.

Er sagte, meine Freundschaft sei

Ihm nicht zu teuer, und nickte dabei,

Und frug: ob wir uns früher nicht

Schon einmal gesehn beim span'schen Gesandten?

Und als ich recht besah sein Gesicht,

Fand ich in ihm einen alten Bekannten.

38

אָדָם, אֶל נָא תִּלְעַג לַשֵּׁד,

הַחַיִּים קְצָרִים.

תֹּפֶת נֶצַח, אֲבַדּוֹן

אֵינָם רַק סִפּוּרִים.

שַׁלֵּם חוֹבְךָ בִּשְׁלֵמוּתוֹ

וְלוּ יֶאֱרַך מַסְלוּל הַחַיִים,

עוֹד תִּצְטָרֵךְ לַחֲזֹר וְלִלְווֹת

אֶל נָכוֹן לִפְעָמִים.

38

Mensch, verspotte nicht den Teufel,

Kurz ist ja die Lebensbahn,

Und die ewige Verdammnis

Ist kein bloßer Pöbelwahn.

Mensch, bezahle deine Schulden,

Lang ist ja die Lebensbahn,

Und du mußt noch manchmal borgen,

Wie du es so oft getan.

57

אִוִּיתִי רַק לָנוּחַ,

בְּחֵיקֵךְ לָפוּשׁ,

אַךְ אַתְּ רָצִית לָשׂוּחַ,

לְמַהֵר, לָרוּץ.

אָמַרְתִּי כִּי לִבִּי

הֵן כֻּלּוֹ אִתָּךְ,

אַךְ אַתְּ הֵתַלְתְּ רַק בִּי

וְהֶחֱוֵית קִדָּה.

מֵאָה הוֹסַפְתְּ עַל עֳנִי

הַלֵּב הַנִּכְזָב:

וְאַף מָנַעַתְּ מִמֶּנִּי

שְׂפָתַיִךְ – עַל הַסַּף.

אַל תַּחְשְׁבִי כִּי בִּי אִירֶה

אַף אִם יֵלֵךְ וְרַע.

מֵחְמַל נַפְשִׁי, הֲלֹא תִּרְאִי:

כָּל זֶה לִי כְּבָר קָרָה!

57

Ich wollte bei dir weilen

Und an deiner Seite ruhn;

Du mußtest von mir eilen

Du hattest viel zu tun.

Ich sagte, daß meine Seele

Dir gänzlich ergeben sei;

Du lachtest aus voller Kehle,

Und machtest 'nen Knicks dabei.

Du hast noch mehr gesteigert

Mir meinen Liebesverdruß,

Und hast mir sogar verweigert

Am Ende den Abschiedskuß.

Glaub nicht, daß ich mich erschieße,

Wie schlimm auch die Sachen stehn!

Das alles, meine Süße,

Ist mir schon einmal geschehn.

התרגומים מתוך הספר: היינריך היינה – השיבה הביתה – תרגום משה גנן – הוצאת עיתון 77

על משה גנן

 

משה גנן בויקיפדיה

משה גנן (נולד ב-28 בדצמבר 1931) הוא סופר, משורר, מסאי וחוקר טקסטים ישראלי.

גנן נולד בבודפשט, וב-1947 עלה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. הוא התנדב לשרת בפלמ"ח יחד עם חבריו לתנועה. בהמשך היה מורה במעברת קאקון, וזמן מה בדימונה. הוא בעל תוארי מוסמך בספרות עברית, בספרות השוואתית ובספרות גרמנית. הוא נשוי ואב לשניים.

גנן כותב מאז נעוריו, והוא פרסם מספר ספרים. בנוסף, פרסם שירים, סיפורים, ביקורות ומאמרים בכתבי עת ישראליים רבים – "שבו", "נתיב", "האומה", "אפריון", "מבוע", "דבר", "שלם", "ראש", "עכשיו", "מהות", "הליקון", "פסיפס", "ידע-עם", "הארץ", "עתון 77", "שנה בשנה" , ו-"כתם". ב-"Voices" פרסם משירתו באנגלית. ב-"Pilgrims" (אוסטרליה) פרסם תרגומים לשירי פנחס שדה וכן "ואריאציה" של גבריאל מוקד. Uj Kelet, העיתון ההונגרי בישראל, פרסם מסיפוריו הקצרים בתרגומו של י' גת. כמו כן השתתף בשתי אנתולוגיות: אני תפילתי בעריכת הלל וייס (הוצאת בית אל), והנשיקה מבעד למטפחת בעריכת אשר רייך (הוצאת ידיעות אחרונות).

  ספרות מקור

• פרוזה ושירה – סיפורים ושירים (1983); הוצאת קליפסו
• הארות – פרוזה ושירה – סיפורים ושירים (1986); הוצאת גושן
• שירי מגירה; – שירים (1993) הוצאת גושן
• אני נושא את שירי אל הרעב לרוח – פנחס שדה והשירה הדתית מונוגרפיה על פנחס שדה (2005); הוצאת גושן
• סונטות למריאן – שירים (תשס"ח 2007) ספרי עתון 77

  תרגומים

• בעקבות נתן אלתרמן – תרגומי בלדות; (2005) הוצאת גושן
• רדת איננה אל שחת – תרגום–עיבוד שירים משומר (1995); הוצאת גושן
• פואמות שומריות תרגום–עיבוד שירים משומר (1998); הוצאת גושן
• שירים משומר תרגום–עיבוד (2000) הוצאת גושן
• שירים מהגיהנום – תרגום שירי ר. פירסט שנכתבו במחנות הריכוז אושוויץ, ברגן בלזן וכו' (2002). הוצאת בית אל
• סונטים למריאן – הוצאת עיתון 77, 2008

 

 

משה גנן בלקסיקון הספרות העברית החדשה

 

על משה גנן באתר "אימגו"

 

 

ראיתי בעצמי את הקיסר / משה גנן

)משה גנן על היינריך היינה באתר "שבת"(

היינה העריץ את נפוליאון, שאותו ראה בנערותו, לא רק בשל מלחמותיו אלא בעיקר בשל השוויון שהעניק ליהודים. תרגום חדש לשירו 'שני רמנים'

ביד היינריך היינה, מגדולי המשוררים והסופרים במאה ה-19, היה עט קל כנוצה. הוא פייט את משתה בלשאצר, את ויכוח הדת בין היהודים לנוצרים בטולדו במאה ה-13, את אלי יוון ואת שבת המלכה. בידיו, יד אמן ומספר יהודי, הכול הפך לסיפור ואגדה. דומה כי אל ענייני היהדות קשריו היו ברורים: הוא נשאר יהודי טוב – ולו באצטלא של גוי – עד אחרית ימיו. אך מה לו ולנפוליאון? האם גם ענייני נפוליאון ותולדותיו היו לו עוד סיפור שרצה לפייט, למען הראות כוחו בעט?

במשתה בלשצאר היינה לא ישב, עם יהודה הלוי לא נפגש וגם לא עם אלי יוון, אולם את נפוליאון הוא פגש. כך כותב יגאל לוסין בספרו "היינה, החיים הכפולים" (שוקן, תש"ס):

גיבורו היה נפוליאון. בהיותו נער בן ארבע-עשרה אף זכה לראותו במו עיניו, כאשר הלה כיבד את עירו [דיסלדורף שבגרמניה] בביקור. היה זה ב-3 בנובמבר 1811… וכך כתב: אך הנה מה היה ללבבי כשראיתי אותו בעצמי, את הקיסר. הדבר היה באותן השדרות של גן המלכות בדיסלדורף. כשנדחקתי לבין ההמון המשתאה… והקיסר רכב עם הפמליה שלו בין השדרות, העצים הרועדים קדו לפניו, קרני השמש רטטו ביראה מבעד לעפאים הירוקים, ועל רקיע התכלת ממעל שט כוכב-זהב. הקיסר היה לבוש מדיו הירוקים, הפשוטים, וכובעונו הקטן, ההיסטורי. הוא רכב על סוס קטן לבן… והעם קרא באלפי קולות: 'יחי הקיסר!'.

נפוליאון נכנס ללִבו של היינה לא רק מפאת הפאר שסבב את הקיסר בביקורו בדיסלדורף, ולא רק משום ההערצה הכללית וההתפעלות מהישגיו של נציג המהפכה והשוויון בין העמים, הכובש רב-התהילה, אלא גם בשל יחסו ליהודים. בתקופתו היהודים חשו שחרור מעול השנאה וההיבדלות שנכפה עליהם. נפוליאון זהר בשמיהם כמעין אליל קטן, מושג בלתי מושג. באשר רכב ובא, הוא רכב תחת כוכב החירות, השוויון והאחווה: Liberté, égalité, fraternité .

במובן זה, הייתה תבוסת נפוליאון ונסיגתו הבלתי-מפוארת משדות הקרב של בורודינו ומוסקבה לא רק המפלה המפוארת של צרפת, לא רק כשלון הGrand Armée -, הצבא הענק בן 600 אלף החיילים, שמהם שבו לצרפת רק כ-35 אלף. הייתה זו גם מפלה גדולה ליהדות: עם נפילת שלטון נפוליאון באירופה, שפירושו היה שלטון חוקי השוויון בין העמים, חזרו החוקים האנטי-סוציאליים, המלוכניים, הריאקציוניים והאנטישמיים. מטרניך, ראש ישיבת הקונגרס בווינה, היה האפוסטול של הריאקציה. היסטוריונים ראו בשמו של מטרניך שם נרדף לשיטת שלטון שבו שלטה כעיקרון יחיד ההתנגדות לכל קִדמה.

נשוב נא להיינה בן ה-14 בדיסלדורף. זו הייתה כבושה בידי צרפת ונפוליאון במשך כשנתיים בלבד – אך בשנים אלה בדיסלדורף לא היה גטו ולא היו רדיפות של יהודים. לא פלא שהיינה העריץ את נפוליאון. עמדתו המהפכנית הייתה לחלק מאישיותו – עד סוף ימיו. תבוסתו בקרב הייתה לו לאכזבה אישית, מפלה שהשפיעה על כל מהלך חייו.

את השיר שתרגמתי מחדש – ולמעשה אינני בטוח שאיש תרגם אותו לעברית לפניי – כתב היינה כביטוי להערצתו לנפוליאון, אך יותר כאות נאמנותו לו על אף האכזבה שההיסטוריה הנחילה לכל מכבדי שמו. היינה כתב את הבלדה – כדברי יגאל לוסין – על אף שהנורמה המקובלת בגרמניה הייתה שנאת הצרפתים בכל עת, בהקשר ושלא בהקשר כלשהו עם נפוליאון. הוא היה שנוא על הגרמנים אישית כי כבש את גרמניה ושחרר אותה – כדברי היינה – מ-36 עריצים, והיה שנוא כשם שעקרונות השוויון של המהפכה היו שנואים, וכשם שצרפת המשיכה להיות שנואה על ידי גרמניה גם במלחמת 1870, 1914 ו-1939-45.

היינה לעומת זאת אהב את צרפת – אם כי לא נמנע מלבקרה. הוא מצא בה מקלט מפני הרדיפות נגדו מצד פרוסיה. הוא חי בה 35 שנה, גולה ממולדתו שאיימה עליו בכליאה בשל דעותיו הפוליטיות. למולדת זו הוא לא שב, אך עתים המשיך להשתוקק אליה.

כתיבת השיר המוגש בזה בתרגומו החדש הייתה אפוא מעשה נועז. השיר נוצר תחת הרושם של החיילים הצרפתים, שארית הפליטה של ה-Grand Armée, שעברו בדיסלדורף בדרכם חזרה מן השבי הרוסי, קרועים, בלויים, מיוגעים, רעבים, מדוכאים. אמנם, יש לציין, עם הזמן גם היינה התפכח מעט מהערצתו, והכיר בעובדה שנפוליאון הפך עם הכתרתו לקיסר עריץ וקשה. בינתיים, הנה השיר:

שְׁנֵי רַמָּנִים

אֱלֵי צָרְפַת שְׁנֵי רַמָּנִים

מִשְּׁבִי הַצַּאר הֵם שָׁבוּ

לִגְבוּל אַרְצוֹת הַגֶּרְמָנִים.

מְאֹד הֵם הִתְעַצָּבוּ.

שְׁמוּעָה רָעָה הִגִּיעָתָם:

אָבְדָה, הוּבְסָה צָרְפַת.

נִשְׁבָּה בַּקְּרָב הַמַּצְבִּיא הָרָם:

הַגְּרַנְד אַרְמֵה כֻּתַּת.

שְׁנֵיהֶם בָּכוּ מֵרֹב כְּאֵב

לְשֶׁמַע הַבְּשׂוֹרָה.

אֶחָד אָמַר: "פִּצְעִי שׂוֹרֵף.

כֹּה רֵעַ לִי, הוֹ, כֹּה רַע".

שֵׁנִי אָמַר: "זֶה סוֹף מִשְׂחָק.

הַלְוַאי אִתְּךָ אָמוּת!

אִם כִּי לִי בַּיִת – כֹּה רָחַק!

אִשָּׁה וּבֶן-יַתְמוּת".

"מָה לִי אִשָּׁה וּמָה לִי טַף,

עַל אַחַת בִּלְבַד תַּן תְּשׁוּבָה:

יִקְבּוֹץ לְיַד מִי שֶׁיִּרְעַב:

אַךְ קֵיסָרִי נִשְׁבָּה!

הַבְטַח לִי, אָח, אַךְ הָאַחַת:

אִם אֶסָּפֶה עַתָּה,

קָחֵנִי עִמְּךָ אֶל צָרְפַת,

קָבְרֵנִי בְּאַדְמָתָהּ.

אוֹת גְּבוּרָתִי עַל חוּט שָׁנִי

עֲנֹד נָא עַל לִבִּי.

אֶת הָרוֹבֶה שִׂים בִּימִינִי,

וַחֲגֹר חַרְבִּי.

כָּךְ אֶשְׁכַּב, אַקְשִׁיב בְּדֹם

בַּעֲמִידָה זְקוּפָה,

עַד סוּס יִצְהַל, תּוֹתָח יִרְעֹם,

יוֹצְאִים לְהַתְקָפָה.

אָז יִרְכַּב מֵעַל קִבְרִי

הַקֵּיסָר, מֻקָּף גְּדוּדוֹ,

וַאֲנִי אָקוּם, חָמוּשׁ, מִקֶּבֶר,

אֵצֵא לִלְחֹם שׁוּב לְצִדּוֹ".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בניסן תשע"א, 8.4.2011

 

משה גנן קורא שיר באזכרה לפנחס שדה

http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=_WW4rC1W37M

 

http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=_WW4rC1W37M#t=0———-

 

תוספות ותזכורת

 

מבחר ספריי ותרגומיי  – אוסף מהם מונח בתחתית מגירות ארוני, למכירה:

השיבה הביתה – מחזור שירים של היינריך היינה ( המחזור בשלמותו)

אינטרמצו לירי – מחזור שירים מאת היינריך היינה, – המחזור כולו

קובץ בלדות סקוטיות ואחרות – "בעקבות נתן אלתרמן",  היתר פרטי

שירים משומר – תרגום שירה אכדית-שומרית

שירים משומר – כנ"ל

סונטות למריאן

יוצאים לאור:

שירי גרדום – כריסטיאן מורגנשטרן – אפשר להזמין

ספר הזיכרון לעזה צבי

ועוד

 

מחיר כל ספר כ-50 ש"ח