הפעם – לא מורגנשטרן. תוצרת עצמית. אנומליות ( אי-סדירויות) של הלשון העברית.

שִׁירַי שְׁטוּת – תּוֹצֶרֶת עַצְמִית

שירי  בוטניקה, זואולוגיה, ועוד –  והלשון העברית הצעירה ועליזה.

עַל הַכֶּלַח

חִפַּשְׂתִּי כֶּלַח – אַךְ הוּא אָבַד,

פַּעַם הָיוּ אֶלֶף, אַךְ לֹא שָׂרַד

מָהֵם הַיּוֹם וְלוּ אֶחָד:

אֵיכָה אֶמְצָא, אִם  לֹא יוּגַד

מָה צוּרָתוֹ? אִם חַד  אוֹ כַּד?

הָיִיתִי מוֹצָאוֹ – אַךְ צֵא וּלְמַד:

מֵאָז  אִיּוֹב כֻּלּוֹ נִפְקַד,

 רֵעָיו כְּבָר  חָיוּ בִּלְעַדָ-

יוּ, –  אֱלִיפָז,   צוֹפָר, וּבִלְדַּד

וּבְעֶטְיוֹ  מִן הַסְּתָם יָרַד

וְלֹא הִשְׁתַּתֵּף אַתֶּם גַּם  גָּד.

כי עִבְרִית בִּכְתָב – עַנְיֵן עַלִּיז,

הָיָה סוֹפֵר – הָיָה פָּזִיז:

יָצַר מִלִּים כֹּה חֲדָשׁוֹת –

גם לֹא רִיוֵחַ בֵּין אוֹת לְאוֹת:

כָּךְ הִמְצִיא מִלָּה  חַיָּה

כָּמוֹהָ מֵעוֹלָם עוֹד לֹא הָיְתָה;

בִּישַׁעְיָהוּ – " תַּבְלִיתָם"

רֹאשׁוֹ יִשְׁבֹּר  עַל כָּךְ חָכַם

וּפִתְרוֹן? הֲרֵי כְּאֶלֶף –

חֲכַם! שֵׁב, שְׁלוֹף נָא שֶׁלֶף!

"תַּבְלִיתָם"? "בַּלֵּה" הַשֹּׁרֶשׁ ?

בַּל נָא תִּיגַע בְּטֶקְסְט הַקֹּדֶשׁ!

"תֶּבֶל"? הִנֵּה פֵּרֵשׁ הַמַּלְבִּי"ם

וְאַל נָא אֶת פָּנָיו נַלְבִּין

לוֹמַר: הֶעֱלוּ רַק  סְבָרוֹת מִכֶּרֶס,

כָּךְ נוֹתַר בְּיָדָם רַק שֶׁרֶץ.

כִּי מָה כָּתוּב בִּישַׁעְיָה?  

 עַמִּי,   מֵאַשּׁוּר אַל תִּירָא,

  כִּי עוֹד מְעַט   זִיוָם יוּעַם,

בְּיוֹם בּוֹ אַפִּי עַל *תַּבְלִ יתָם*.

וְיֵשׁ עוֹד דְּבָרִים כָּהֵנָּה וְכַהֵנָּה,

תִּמְצָא תְּמִיהָה – קוּם וקַחֶנָּה.

  רש"י ישעיה פרק י פסוק כה:  *תבליתם* – לשון תבל   עשו (ויקרא כ

 מלבי"ם על ישעיה פרק י פסוק כה:  – חלק באור הענין על *תבליתם* – ותועבתם של בני אשור (תועבה= Tevel

III

עוֹד רָצִיתִי לְהוֹדִיעַ 

אֶת חִידַת מִינָהּ שֶׁל הַצְּפַרְדֵּעַ –

פֶּרֶק חָשׁוּב בַּזּוֹאוֹלוֹגְיָה,

שֶׁמִּשּׁוּם מָה קְשׁוּרָה בַּתֵּיאוֹלוֹגִיָה,

כִּי לָנוּ הַקּוֹבֵעַ – הַתַּנַ"ךְ,

עַל זֵרֵי דַּפְנָתוֹ שִׂכְלֵנוּ נָח.

אָז כָּךְ:

בַּלְשָׁן יָקָר, אֶל נָא תִּכְעַס –

כָּתוּב: "וַתָּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס":

מַשְׁמָע: זוֹ הַחַיָּה הַיְּחִידָה

 שֶׁמִּינָהּ – חִידָה.

רַק צוּרָתָהּ זָכָר: "צְפַרְדֵּעַ", "-דֵּעִים", 

אֵיךְ הִיא מִתְרַבָּה? לֹא יוֹדְעִים.

מֵעֶצֶם צוּרָתָהּ אֶפְשָׁר כְּבָר לָצֵאת מִן הַדַעַת. 

הִיא רַק בִּנְקֵבָה. הָיָה צָרִיךְ לִקְרֹא לָהּ – צְפַרְדַּעַת.

וְהַתֹּאמַר: רַק הַנְּקֵבוֹת

עָלוּ  בְּמִצְרַיִם עַל הַגָּדוֹת? 

כָּל זֶה טוֹב – אַךְ לֹא בְּסִפּוּרִי אַגָּדָה: 
 

הִנֵּה, כְּשֶׁהִיא נִכְנְסָה לַמִּטָּה 

שֶׁל הַנְּסִיכָה  הַיְּדוּעַה בַּסִּפּוּרִים –

הִיא הִתְנַגְּדָה – כָּךְ אוֹמְרִים – 

לֹא כִּי   לִישֹׁן סוֹף סוֹף עִם דָּבָר

 כָּל כָּךְ קַר כְּמוֹ צְפַר-

דֵּעָה נִרְאָה  לָהּ זָר – 

זֹאת אוֹמֶרֶת, לִישֹׁן עִם גֶּבֶר –

 אֶלָּא כִּי לִישֹׁן עִם בַּת מִינָהּ בְּלִי אֵבֶר 

 – נִרְאֶה לָהּ מְאֹד מוּזָר.