לגב' איריס אליה כהן – תגובה

 

לגב' איריס אליה כהן,

 

תודה על התגובה – שזו לשונה:.
"(יפה מאד. וכמה טוב שאתה תמיד מביא את המקור הגרמני. יש בזה משהו מאד חזק, אולי אפילו הכרחי. (בלי להבין גרמנית) .
הנה, להרחבת הנושא, ההקדמה לספר תרגומי "האינטרמצו הלירי" ( הוצאת "עיתון 77), הדן בנושא בו נגעת ואותו העלית.

 

אגב, כדאי לך אולי לעיין בכל הספר.   הוא חלק ראשון – בינתיים, משני חלקים של תרוגמיי לשירי היינה. – החלק השני, כרך תרגומים נוסף, הוא "השיבה הביתה", מחזור אחר של שירי היינה שהופיע באותה הוצאה. – ועוד היד נטויה – אך אתה בהכנה, כפי שרואים,  כרך תרגומי שירי השטות של כריסטיארן מורגנשטרן – להנאתכם.

 

בברכות,

ובכבוד רב

 

משה גנן

 

 

 

 

הקדמה

 

    כרך זה של תרגומים משירת היינה הינהו דו-לשוני.

יש השואלים מה טעם מתן תרגום ומקור זה בצד זה? מה עדיפות פרסום תרגום בלשון המקור והיעד?

  יש לכך צדדים חיוביים – ואחרים.  אך אולי אין בכך יותר מהעדפה אישית מצד המתרגם – מעין מעשה אדיבות לקורא.

ואמנם, לא הכל נוהגים כך. ואולי אינם נוהגים להזדקק בתרגום לשפת המקור: אף דעתם כי  הקורא את המקור – למה לו התרגום?  הרי די לו במקור. ידוע הרי כי אין תרגום היכול להביא לפני הקורא את הקסם המקורי. יש אומרים שהשיר הוא מה שהולך לאיבוד בתרגום.

אך ההרגשה היא כי אנתולוגיה מעטה זו של שירת היינה  לא היתה כלל קולעת אל מטרתה לולא  נתנה מטעם   הטקסט המקורי בפי הקורא,  כפי שכותב עורך  אוסף  שירים מפרי עט היינה[1]: הכיצד יכול אדם לתפוס את העדינות ואת הפשטות של שירי היינה  בכל לשון אחרת? שיריו הנדירים, הליריקה שלו,  אינם   ניתנים לתרגום בקלות, כפי שכל מי ששלח ידו בתרגומם יודע….).

  תולדות הספרות העברית החדשה כוללת את תחושת הניצחון  של התגברות על מכשולי התרגום והשמחה על  יכולת השפה להעביר מאוצרות התרבות הזרים אל התרבות העברית, הלשון שהקורא בתרגום דורש בִּיקָרָהּ.  

המתרגמים הראשונים  כבר היו צריכים להתמודד עם בעיות העברת אוצרות תרבות לתרבות האחרת. חלק מתולדות  התרבות והספרות העברית הוא תולדות התרגומים שנעשו ברוב השנים – החל מפרנקו מנדס שתירגם את עתליה של רסין,  הלוי לעטעריס שתרגם את "אלישע בן אבויה" (הוא פאוסט של גיתה), "איתיאל הכושי" של זאליקסון ועוד.

לעטעריס היה הראשון שתרגם גם את היינה.  את היינה תרגמו בכל דור ודור. השפה, התרבות  משתנות  במהירות –  מכאן הצורך בתרגומים חדשים מעת לעת.

 דא אקע כי שיר ניתן לכתוב רק פעם – אך לתרגמו אפשר 100 ו- 1000 פעמים.  בידי רוב מתרגמיו השיר נשבר ל-1000 רסיסי אור שונים, שכל אחד מהם משתדל לשקף איכשהו את השיר כראשית נתינתו.

לא אהיה הראשון שיבקש להיאחז בדוגמאות מתרגומים של משוררים אחרים.

על מדפי הספרייה הלאומית בירושלים  מתנוססים תרגומים אחדים  לשירת י. ו. גיתה – ואין האחד מפריע לשני. – קלאר, אולסבונגר, א. ב. ברוך, מנחם-אריך לבנטהל-לביא, יוסף נבוא (  Hauben),      דוידוביץ ועוד ועוד ביקשו לתרגם את שיריו,  ואין תרגום  רב עם רעהו. רמתו וטעמו של כל תרגום  וכבודו במקומו מונח – אך נראה כי לַכֹּל מקום. כל מתרגם נותן את טעמו ומוסיף נימה בתזמורת. כל מתרגם ניגש מאוצר מידע ואסטטיקה אישית אחרת – ויחד הם מהווים את המקהלה הגדולה[2].

מעטים מאלה מביאים גם את לשון המקור. (מנחם-אריך לבנטהל-לביא היחיד המדפיס תרגום מול מקור: נְבוא מביא  בתוכן העניינים של ספרו את שמות השירים גם במקור).  זה מעשה אדיבות: המעיין יוכל להשוות את המוגמר עם המקור – לעיין, לאיין, למצוא אי-דיוקים ופגמים באופני המשוררים במעשה ההתגברות על מכשולי התרגום ( שפה, משקל, חרוז וכו') – כר נרחב לדקדקנים ומחפשי פגמים, שזו מטרתם היחידה, על פי רוב. אך אולי יש להם גם פונקציה מסוימת – הם כזבובי הזבל שתפקידם לפרק בטבע חומרים.

 

 כידוע, זו סיבת השוני בין תרגומים – כל משורר- מתרגם בחר לפתור  את המקור באופן אחר. האם דייק? שואל המבקר, ומסיק את המסקנה הידועה: תרגום הוא כאישה. אם היא נאמנת, אינה יפה, ואם היא יפה אין היא נאמנת. פנחס שדה – שאלתיו – אמר: התרגום הוא כיצירה חדשה – איננו מעשה עבדים. המתרגם חי מחדש את הנושא, את השיר המיתרגם בידו, או בנפשו – ואם כן הוא, השיר, חי ובועט.  על התרגום להיות מדויק – עם גרגיר של מלח או פלפל. ולעתים גם אין ברירה. אנו מעבירים פרי של תרבות אחת לאחרת – המושגים שונים, ה"מסה האפרצפטיבית", היא הרקע התרבותי שונה. למי ענין למשל בערי והרי גרמניה (כמו במקרה שלנו)? יש ואין ביד המתרגם ברירה אלא לתרגם גם את המושגים למושגי   התרבות האחרת, ובמקרה שלנו – התרבות העברית. ואמנם כל מתרגם נוהג לפי טעמו:  י. ל. ברוך – היחיד שתרגם – בלשונו – את מחזור השיריים של "האינטרמצו הלירי" בשלמותו – מתרגם  גם את אלה .

לדוגמא:

 

וברור שאחדים מהמושגים שבשיר המקורי אינם אומרים ולא מאומה לקורא העברי.

 

אך אם כבר אנו עומדים בהבדלי תרבות בכלל והתרבות הגרמנית ותרגום ממנה בפרט –  ישאל השואל – מילא שמתרגמים את היינה, שהתנצר והיה יהודי יותר מהרבה יהודים שלא התנצרו – ולא כתבו שירים כמו "יהודה הלוי", סיפורים כמו "הרבי מבכרך", ואין כתביהם מלאים הרמזים אין סוף לתרבות העברית:  – מילא לתרגם אותו, אבל למה להביא את שפתו הבזויה במקור?  הרי אדם מן היישוב, בעיקר אדם שעבר את השואה נרעד וצמרמורת עוברת בגופו למקרא גרמנית. אלא שסוף סוף השפה נקיה מחטא, ודינה כדין כל שפה, שפת תרבות: וכאמור היו אחרים שנזקקו לה. האוהב את היינה מוכרח לסלוח לו שכתב גרמנית.

 

אם כן – להביא את שפת המקור הוא מעשה אדיבות, ובידו סכין חדה. המתרגם מציג את  מפעלו לראווה, בתקווה כי השיגיו מול המקור יצוינו לטובה, המצאותיו הלשוניות, פתרונותיו בתרגום  בהם בחר  יזכו לתשומת לב כלשהי, שיוכל להביא לפני הכלל את פרי רוחו בגאווה:  שֶׁקְּרִיאוּת תרגומיו יעוררו פליאה, והמבחר שהוא הביא משירת המשורר יקראו לעוד תרגומים. מה לא יקריב להשגת מטרתו!! את שְׁקַט רוחו.  כמה יתפסוהו בטעות, בחוסר הטעם הטוב!  אך מה לעשות – בכל מלאכה סיכויים – וסכנות.

גם מי שעיקר חייו למצוא פגמים – חייב בדמי כניסה, שהרי מצא בכך את שעשועיו.

במקום זה נבקש סליחת הכל על הפגמים – אולי ימצאו גם דברים מהם ירווח הלב.