בוסתן הפירות משורר, מסאי, מתרגם
תחרות למאמר המשעמם ביותר
ובכל זאת – אולי יש בכך משהו?
מי יודע, אולי יש בזה משהו מענין – למישהו.
.jpg)
תמונת משה מהמקרא הראשון שנדפס בלשון הגרמנית, 1478
דמות משה בספרות הגרמנית מימי הביניים עד ימינו.
בעבודה זו לא נעסוק בחיבורים גרמניים הנושאים חותם אנטישמי מובהק. היא תעסוק בחיבורים בלשון הגרמנית בהם הערכות שונות לגבי דמות על משה, כולל חיבורים לא-עלילתיים וגם שיריים-דידקטיים, למשל, מסות והגיונות וכיו"ב. לפיכך לא נעסוק בכלל דמות משה, אלא רק בדמות משה בספרות הגרמנית, כאמור.
עבודתנו זו איננה עוסקת במקרא כשלעצמו. חמשת חומשי תורה נקראים "ספר משה": יש אומרים כי אפילו 8 הפסוקים האחרונים בספר הן פרי עטו: ה' גילה לו את פרטי מותו והוא כתב את מותו בנבואה (שורות אלה מספרות על מות משה, דהיינו הוא לא היה יכול לכתב אותם, כי כבר היה מת). העבודה עוסקת במקרא רק במידה והיא רלוונטית לדיון בדמות משה.
לראשונה נבדוק את מקומו של משה בתקופת ראשית הספרות הגרמנית (מאות 6-11): רק מאוחר יותר נפנה למאות עד לותר, ועד בכלל: ולעת החדשה.
כיצד ראו הגרמנים הנוצרים את דמות משה?
דמות משה בספרות הגרמנית.
כיון שהגרמנים היו לנוצרים החל מהמאה ה6-7, במידה והייתה להם ספרות, אין סביר להניח כי תימצא דמות משה בספרותם לפני מועד זה.
דמות משה נכנסת לספרות הגרמנית עם תרגום המקרא לגרמנית. ואמנם דמותו הייתה ידועה לגרמנים גם מתוך דרשות הכמרים בכנסיות. ניתן לומר כי הערכת דמותו עלתה בראשונה בקנה אחד עם זיקת הנצרות לספר הספרים.
הספרות הגרמנית הקדומה ( המאות ה- 9עד ה-13) היא ברובה המכריע ספרות דתית, הכתובה בעיקרה לטינית, ובמיעוטה בגרמנית מוקדמת, גרמנית עתיקה. כיון שגם טקסטים שנכתבו בגרמנית עתיקה הם קשים ואינם מתגמלים את הקריאה בהם, מה עוד שלא כולם זיקתם לספרות ברורה, לא נוכל כאן להתייחד עימם[1].
ספרות זו, שנכתבה בעיקרה בספריות מנזרים, מרכזי הכתיבה, על ידי נזירים ועבור נזירים, נשענה במידה רבה על כתבי אבות הכנסייה, אוריגינס, היירונימוס, אוזביוס, יוחנן פה הזהב: יוספוס פלביוס, פילו האלכסנדרוני[2], גריגורי מניסה[3], ועוד. אלה, חלקם עוד שאבו חכמה מכתבי חז"ל.
הנוצרים התייחסו באופנים שונים ליהדות ותולדותיה. כיון שישוע קיבל את המקרא והכריז כי אף קוצו של "י" לא יאבד ממנו, גם דמות משה הייתה מקובלת עליהם – במידה זו או אחרת, אך פחותה תמיד משל ישו. מכל מקום משה נתקבל בקרב קדושי הנצרות על ידי האפיפיור ליאו IV במאה ה-9
( Szondi, Moses;Antwort auf Kain, Vorwort, s. 7). .
"Otfri(e)d, a Benedictine at the monastery of Weißenburg, wrote in the 860s a…Gospel story in rhymed verse (The Cambridge History of German Literature, Ed. By Helene Watanabe-O'Kelly, Cambridge University Press, 1997)
מה היו השקפותיו הדתיות ומקורותיו? כיון שכתב גרמנית, ולא לטינית, שפת הכנסייה, במסגרתה נכתבה רובה ככולה של הספרות בתקופתו, מסתבר שרצה להביא את כתבי הקודש קרוב יותר לעם, רצה להוציאה מבין כתלי הכנסייה בה שכנה הספרות בלעדית, בקרב הכמרים והנזירים יודעי קרוא וכתוב. היה בכך גם צעד ראשון לסקולרציה, קירוב תוכני הדת אל הבנת העם, השלת עטיפות מיסטיות ורחוקות מיכולת התפיסה של האדם – במסגרות הדת. בכך גם משה ירד מהיות קדוש בלתי-מושג והפך אדם לדוגמה ליד ישוע: אחד מאותן דמויות מופת שאיכלסו את דמיון האדם המאמין, גיבור תרבות, מאניש תכנים ועקרונות לפיהם יחיה אדם.
עד לתקופה החדשה, לפחות, לא נוכל לצפות לכתיבה הנוגעת לדמות משה מחוץ לספרות הדתית.
החידוש הגדול של התקופה החדשה – מגיתה, בערך – הדיון הסקולרי בדמויות המקרא – והברית החדשה – כגון בחיבורים החוק לתומאס מאן ו"משה המונותאיזם" של פרויד, היה צריך לחכות עד בוא העת החדשה.
אין ספק, שהמאמין הנוצרי ראה במשה בעיקרה, ובראש וראשונה, דמות נוצרית. דמותו מצוירת ומפוסלת המוצגת בין הקדושים בכנסיות אחדות. דנטה שם אותו במדור של מבשרי הנצרות, יחד עם אברהם אבינו ודמויות פגנים אחרים (Divina Commedia, Canto IV, ll. 46-61 ). למרות שניכרת מגמה בנצרות המעשית להוריד את משה וספרו לדרגת חשיבות שניה ואף במידה רבה להשכיחו, להשכיח את האל ולשים במקומו כאל את ישוע עצמו (שהוא אמנם רק פרט אחד בשילוש הקדוש), ולהשכיח מלב העם במידת האפשר גם את הברית הישנה ולשים במקומה את החדשה – אין לשכוח כי ישוע עצמו הבטיח כי לא יאבד ולו קוצו של יוד מהתורה[4]. באין ברירה – מפאת חשיבות משה בתרבות המערב אין הנצרות יכולה להתעלם מדמות משה. היא נאלצת לראות במשה וספרו אבן בנין חשובה בבניין ערכי הנצרות, אך בעלת חשיבות משנית לעומת עלילות ישוע ועדת הקדושים הסובבים אותו. קיימים עשרות ומאות ואולי אלפי שירים וחיבורים שנכתבו לכבוד ישוע ומריה וכו', אך מעט מזעיר על דמויות המקרא ומשה.
ניתן לתלות את סיבת המיעוט היחסי של השירים, סיפורים וכו' הנוגעים למשה בהיות ספר בראשית מלא סיפורים שונים, בעוד שביתר ספרי המקרא בהם משה נושא בתפקיד מרכזי החומר הסיפורי מעט יותר. ספרים אלה מפרטים חוקים, תחנות של מסעות ועוד חומר דוקומנטרי, שאיננו כה עשיר באופן יחסי בגיבורים ופרטים כמו הספרים הקודמים. אך כמובן יש גם בספרים אלה עלילות ראויות לעיבוד ספרותי: העבדות, המצוות, המכות, קריעת ים סוף, ההליכה במדבר, משה על הר סיני, משה על הר נבו ועוד ועוד.
השירה הדתית מיעטה אם כן לעסוק בנובע מספרי שמות-דברים. היא הרבתה לעסוק בפרקי תהלים – ועסקה בעיקר בחיי ישוע ומריה וגם בחיי הקדושים הנוצריים.
דמות משה כשלעצמה היא מורכבת. הוא היה מחוקק, שופט, מצביא, מנהיג, דמות ששוחחה על הר סיני עם האלוהים וראה אותו; הוא מוצג כתינוק בתיבה, כנמלט מפני פרעה המוציא צו להשליך את כל היילוד ליאור, בעל "אם" מצריה, (שהמדרש מוצא לה שם: בתיה), נסיך המתחנך בחצר פרעה, שופט ומוציא לפועל בהרגו מצרי, מגן העם מפני נוגשיו המצריים, רועה במדבר, דמות שלפי האגדה מהלכים לו בשמים בקרב מלאכי השרת, איש-האלוהים הכותב וחורת על לוח את דברי האל, אדם היודע להפיק מים מהסלע ולהביא שלו ומן לעמו הרעב, לעשות מעשי נסים שונים כקריעת ים סוף, בעל כוחות ריפוי שמעניק לעמו נחש נחושת המשמש ופועל פעולות נחש וכישוף רפואיים, שעוד מאות שנים אחר התנחלות העם בארץ והעם סוגדים לו כלאליל (מלכים ב' 18.4) ועוד – מכרה עשיר לכותבי כרוניקות ורומנים היסטוריים. מכרה זה לא נוצל במלואו. זה הפן העיקרי של משה שחיבורנו מבקש להתייחד עמו.
התייחסויות לספרי המקרא לא בהכרח מטפלות בדמות משה כשלעצמה (כגון ניסיונות לסדר בשירה את ספר בראשית ב-Vorauer Bücher Mosis (ראה Cambridge History, p. 37 etc. ), ויצירות "שיריות" דומות. קיימות כמובן יצירות גם בפרוזה: Altdeutsche Genesis, (=Viennese Genesis, 1060- 1100), Altdeutsche Exodus, (1100-1130) etc.. צרכני ספרות זו היו בעיקרם הנזירים במנזרים, אך מן הסתם הגיע שמעם גם לבאי הכנסיות באמצעות דרשות. אך עיקר הספרות עסק בגיבורי המיתוס הגרמני, בעלילות גבורה, בשירת הטרובדורים ולוא דווקא במשה.
סביר להניח שמירב היצירות שעסקו בדמות משה עשו זאת למטרות מוסר. אם עסקו בחוקי המקרא עשו זאת בהבליטם את ההוראות המוסריות של עשרת הדברות וחוקים אחרים. גם בדמות האיש עצמו הבליטו את הצדדים המוסרים. אלה "Exempla" דוגמאות המורות את אופני ההתנהגות הראויה.
במעשי משה ניתן ללמוד על ההשגחה העליונה – אין האל עוזב את הסובל, דואג למאמינים בו, מעניש את המורדים בו שאינם נוהגים לפי רצונו, וכיו"ב – כבמקרה דותן ואבירם, כבמקרה של עדת קורח. "וירשת את שער אויביך – ויצאת ברכוש גדול". נפלאות ה' אין חקר למו – איך ניצל ילד ממלתעות התקיפים, איך הפך לאיש מופת, המוכיח על כל צעד ושעל שיש נסים בעולם – ועוד וכל כיו"ב.
בתקופה זו התרבו גם תרגומי המקרא לגרמנית: על פי ה- The Cambridge History of German Literature), עמ' 87, הופיעו תרגומים אחדים, כגון Wien-Munchner Evangelien (twelfth-century),
Evangelienbuch des Matthias Beheim (thirteenth-century); Olmutzer Perikopenbuch (thirteenth-century, widely copied); Klosterneuburger Evangelienwerk (1330) Augsburger Bibel (before 1350); Wenzelbibel c. 1389-92 and Codex Teplensis c. 1400 (both closely related to the version printed in 1466 as the 'Mentelin Bible'). ועוד. דרך תרגומים אלה בוודאי שמו של משה עשוי היה להגיע להמונים ביתר שאת.
בעת החדשה המוקדמת, The early modern period (1450-1720), פרשנות המקרא מסרה מקומה לביקורת המקרא המוקדמת. יותר ויותר הוגים ותיאולוגים העמידו סימני שאלה הן לגבי מהימנות תוכנה של המקרא והן לגבי עצם מהות כתבי הקודש ותקפותם לחיי האדם.
[1] "Most important of all the literary activities was the writing of biblical commentaries. Usually derivative of earlier writings, especially those of Augustine and Gregory the Great, these consisted of a detailed exegesis of every verse of the Bible according to the various senses of Scripture – the literal or historical sense, the allegorical or typological (linking New Testament events with those of the Old), the tropological or general moralising, and the anagogical (interpreting the verse in the light of the end of the world). Alcuin's widely known commentary on Genesis, for example, takes the form of answers to a series of simple questions directed at a magister by an enquiring pupil called Sigewulf. Although strictly speaking neither literary nor original, the Carolingian commentaries have a lasting influence on German-language writing down to the eleventh century and beyond" verse (The Cambridge History of German Literature, p. 4) ( הבלטה שלי =$).
[2] In a remarkable passage at De vita Moysis 2.43-44 Philo remarks that the Jewish law has not been given its due recognition because of the nation’s lack of prosperity. If the situation of the Jews would improve, then all nations would abandon their own customs and honour our laws alone. The advent of Christianity caused this prediction to be at least partly fulfilled (Philo "De Vita Moysis ).
[3] Gregorius, Nyssenus; Vita Moysis: St. Gregory of Nyssa, Date of birth unknown; died after 385 or , from Asia Minor. His account of Moses as legislator offers much fine-spun allegorizing. (Catholic Encyclopedy).
[4] מתי 18 ,5:17
המקרא בדפוס גוטנברג, 1452
