ועוד על ל. – חלומות

חלומות

יש בחלומותיי אלמנטים חוזרים.
נראה כי הם שייכים למבנה-יסוד של  נפש החולם, זה אני, או אולי בכלל לנפש החולמת.
אלמנטים אלה הם הטעות, ה-Angst,  הוא פחד טרומי מפני איחורים, שיכחות: הנסיעה, אבדן הדרך, הבלבול.

*

התעוררתי. הילדים יצאו לשעשועיהם.
חלמתי חלום זוועה – (כאמור לעיל): כרגיל, כמובן. כמו תמיד. ואין לי למי לספר.
פעם, כשחלמתי, הייתי מספר  לשושי כשהתעוררנו. היום היא איננה.

גם לחלום זה היה, כמו לעתים, קשר עם לידה. לעתים קרובות למדי אני בא לבקר, הייתי מבקר, לו היתה במשק, אך היא איננה. לחינם אני מסתובב בין הבתים, נכנס מצד חפצי בה (ולא, כלעתים, מצד בית אלפא), – הנה נפשי כבר הצמיחה שרשים כה עמוקים  בארץ, במקום הזה מכל המקומות ( ובעוד כמה). אבל היא איננה.
אינני זוכר מה היה חלקה בחלום הזה, בו יצאתי ברכבת  דרומה, לאילת, שהיה (משום מה)  בצפון גרמניה, במקום ששמו היה אולי ליבק, או לונהבורג,  ככל שזה לא היה סביר: בידי עם התיק החום, עימו הייתי יוצא בבוקר לבית הספר ללמד,  כשהייתי מורה במעברה. זמני היה קצוב – אני תמיד מקפיד  לא להקדים מדי, כדי לא לבזבז זמן חינם ולא להסתובב סתם ברחובות,  וגם לא לאחר. רכב ציבורי כלשהו הסיעני לתחנת הרכבת בעיר זרה, תחנה שזכרתיה כנראה מחלומות קודמים, אם לא מאחד מטיוליי לשעבר, שאינני מזהה עוד. הזמן קפץ, מרוב דיוק אני תמיד חרד אם לא מאוחר מדי. ניסיוני מורה כי  בהיותי חש את הזמן, תמיד אדייק ולא אאחר – אך תמיד  נכווץ לבי מחשש. ואמנם, נראה לי כי השעה נתאחרה.  הרכבת הייתה אמורה לצאת בשעה 19.00,  – זו דרך של 5 שעות – וכבר השעה היא 18.45, או ממש 19.00, והאוטובוס כבר בתחנה, דייקה לדקה, אבל לפנינו פקק תנועה,  אוטובוסים חוסמים את הדרך.  אפשר לעשות את הדרך לפסים ברגל ביתר קלות, אך  אין הנהג מרשה לרדת, כיון שאוטובוסים עומדים צפוף ואסור לו: ואף משהדרך כבר נתפנתה, עליו עוד לעשות סיבוב כדי לקרב את הרכב לפסים. – בסיבוב, כשהאט, קפצתי  מהרכב והמשכתי ברגל עד המסילה, כדי לתפוס את הרכבת בעודה בתחנה, בטרם צאתה, ברגע האחרון.
 שכחתי להזכיר דבר חשוב – כי כבר באוטובוס  גליתי, הגיעה להכרתי, השגחתי בעובדה כי אין עמי כל מזוודה, עם כל בגדיי וחפציי שארזתים לדרך.  העובדה היא שאת מזוודתי וכל הנחוץ לדרך ולתחילת החיים החדשים  שכחתי בבית,  ואף אחד, כולל לידה, לא הזכירתני לקחתם עמי. בכלל, קבעתי, לידה הייתה כל כך עסוקה בעצמה במפגש האחרון, חיה לה בעולמות עליונים משלה, עד כי הדברים הארציים הנחוצים לדרך, כמו מברשת שנים,  המזוודה ואיך אחיה, אף כי הייתי חשוב לה,  לא העסיקוה ביותר. בדברים האלה כבר תסתדר לבד – נראתה רומזת –  אני דואגת לך רק בדברים שהם כלפי מעלה.  עניני רכבת אינם בתחומי.

על כל פנים היה עלי לגשת לקופה לרכוש כרטיס נסיעה.  היה איזה שער חליפין מופלא, לפיו קיבלתי, בין יתר שטרות העודף גם שטר אחד של 12342 שקל.  היה זה סכום ניכר, וחששתי  שבאיזה מקום לא אוכל לקנות כי לא יהיה למוכר עודף משטר כזה. מכל מקום, החלטתי לשלם בו עבור כוס קפה – סרתי למזנון. המזנונאי פרט, אבל קפה לא ראיתי, עד שהוא הפנה תשומת לבי אל כלי-זכוכית דמויית שוקת קטנה שהועמדה לפניי  כמעט בהיחבא, מבלי שחשתי בכך.  התנוססה בו אבקת הקפה שהיה עלי למלאותה    ממיכל סמוך.

עתה רק עתה העברתי את מבטי על פסי המסילה, לגלות את הקרונות שיעדן היה יעד מסעי. מתברר שהיה עלי להתחיל בחיים חדשים. התכוננתי לרדת ליוסי, לאילת, לגור זמן מה אצלו, כנראה, כמו בימים עברו. בכל התחנה הייתה רק שורת קרונות אחת. שאלתי  סוואר שעבד תחת גחון הרכבת, בין גלגלי אחד הקרונות, ואכן הוא אישר שזו הרכבת  לגרמניה. "לאן  אתה מתכוון לנסוע?"  שאלני, אך אני משום מה לא זכרתי את שם העיר יעד נסיעתי. ל…ל… ניסיתי לדלות מזיכרוני את שם העיר, אך ויתרתי. זכרוני בוגד בי בענייניי שמות גם בהקיץ, מה עוד בחלום.  "משהו רחוק בצפון …אמרתי, כדי לצאת  ידי מבוכה. "הולנד" – החליט הסוואר לעזור.
 חסר סבלנות התהלכתי בתא,  חושב על אשר יהיה. הרכבת עוד עמדה, הנה היתה שהות. לשוב על עקבותיי לא היה לי חשק, סתם בזבוז זמן, להגיע  אל המזוודה ולחזור  יגזול כמה שעות. לא נראה לי   להתחיל את כל התהליך מהתחלה. הרי כרטיס כבר היה לי, יהיה חבל שלא לנצלו. יהיה עלי להסתדר באילת, או בחו"ל, או איפה שזה לא היה,  בחיי החדשים, החלטתי בהחלטה נחושה,  וזאת בכל כוחי, באשר יש לי ונותר עמי. 
בכל אופן, יהיה עלי להתחיל מיד לעבוד. אני מקווה שאמצא עבודה. אמנם זה לא היה מצב לגמרי דומה לפעם הראשונה  שנפל בחלקי לעשות כל זאת,  אז הייתי אדם צעיר ביחס,  ועתה אני בן 78: גם אז  הגעתי לעיר עם מזוודה קטנה בידי.  הפעם אני לפחות לבוש כהלכה,  עם  חליפה אפורה ועניבה, וגם מעט כסף בכיסי – לא כמו אז –  בא  לבוש בחאקי של הקיבוץ. אבקר אצל יוסי  ואהיה אצלו יום-יומיים: אחר  אחזור – או כבר למחרת? – ואוריד לכאן אט אט את חפציי. מאידך, חבל לבזבז את הזמן, אין סוף לזה. כשאתה מתחיל, בכל מיני תירוצים, לא לעשות דבר ולבזבז את הזמן, לא תצא מזה, הזמן יתמסמס בין ידיך עד שתתעורר בסוף היום  ולבך יצטער על הזמן שעבר  בחינם. תשתהה עד צער הלב  להתחיל בחייך החדשים.
 אז אשאר באילת – החלטתי – ויהא אשר יהא. אחיה כרובינזון קרוזו על אי בודד, שהסתפק במה שהוא מצא אצלו אחר הישבר הכלי, אנייתו. (אמנם המחבר, דניאל דפו,  צייד אותו אחר כך בכל הטוב שספינה מצוידת בו, אך אני לא אגור דווקא על שפת הים). אשאר באילת. יהיה כבר איכשהו. אולי אעלה לחופשות מעת לעת, אבל לא כמו אז, אלא לחופשות קצרות, כדי לא לבזבז כסף סתם . אעלה צפונה  רק בעוד זמן – כנראה אחר שאתבסס כלכלית – רק לא להיות ליד לידה זמן כה רב כאב לי, כי הרגשתי עד כמה היא תחסר ועד כמה אהבתיה.

עוד אעיר, כי אמנם מזלי לא זנחני, כמו תמיד. הגעתי אם כן בעוד מועד והספקתי לרכבת בשעה 19.00
בכל הקרון לא היה איש מלבדי.

————————————————————————————————————–
—————————————————————————————————————****************************************************************************************

לא נורא.   אפשר שיקראו  את זה. דברים אחרים. אולי יש הקורא  ויש הקורא דברים אחרים – אולי שירים, אולי סיפורים, אולי  מסות לפעמין, ולא כל המינים: ביקורות ספרות, הגויות, מי יודע מה כן ואת מי כן ומה לא. חושב לסכם  חודשי פעילות פה,   כאילו מה.  כתיבה, אגב, זה עיסוק מוזר: מסופר כי הכותב כותב בבדידותו, ואולי דוקא לכן הוא מייחל לקשר עם קוראיו. הדוגמא שלי היא תמיד נעליים – גם סנדלר עובד  בחשבון אחרון לבד ומקווה לענין את הקהל במעשי ידיו.  גם הנפש פועלת – מייצרת כל מיני מיץ ודבש ומור מריר ומבקשת להימצא בקהל (לא לו). הכן?   – ואין לי מה להוסיף.