על משה בספרות הגרמנית, שונאנו (רק עבור מי שזה מענין לו, ולו מעט מזעיר)

 הערת המחבר: עם הקוראים הסליחה שאנו מעסיקים אותם בענינים הנוגעים דוקא ליהדות. המאמר, להוותנו, הוא מדעי ומפורט ועוסק בדבר אחד, עליו מעיד שמו – דמות משה בספרות הגרמנית מראשיתה של זו.  אולי יהיו מי שזה כן יענין אותם: ואת מי שזה ממש לא מענין, או לא מענין כל כך, יניח נא ממנו את ידו.  זה , כזכור, ענינם של הציפורים – ירצו יאכלו, , לא ירצו לא יאכלו.  ואמנם ניתן להבין חוסר ענין בכגון דא, בהיות הנושא חדיש: הוא טרם זכה לטיפול במתכונת  המ וצעת, כמוכח מהמחקר הביבליוגראפי.  ועם הקוראים הפוטנציאליים הסליחה. 
הערה: המאמר עוקב אחר  נושאו על פי סדר כרונולוגי – מהמאה ה-9 ועד ימינו בערך.
בתקופה הקודמת עסק החלק הקודם של המאמר שפורסם כבר בבלוג לפני ימים אחדים. 

דמות משה בספרות הגרמנית

העת החדשה המוקדמת.   The early modern period     1450-1720 

בעת החדשה המוקדמת פרשנות המקרא מסרה מקומה לביקורת המקרא המוקדמת. יותר ויותר הוגים ותיאולוגים העמידו סימני שאלה הן לגבי מהימנות תוכנה של המקרא והן לגבי   עצם מהות כתבי הקודש ותקפותם לחיי האדם. ניתן לראות את לותר, במובן מסוים ובמידה מסוימת   כחומת המגן  האחרונה שהגנה על המבצר התיאולוגי.

מרטין לותר   (Martin Luther. 1483-1546)

מרטין לותר   עיצב את דמות הדת הנוצרית בגרמניה.
המפעל המרכזי שלו   בכיוון חידוש פני הדת בגרמניה היה תרגומו למקרא לגרמנית. מפעל זה, שקירב את המקרא להבנת הכלל, זירזה גם את   מהלכי ביקורת – ומחקר – המקרא.

"The most influential of all of Luther's writings is his German Bible. Although there were fourteen High and four Low German versions of the complete Bible before Luther's, ($) they are distinguished from his in that they were intended to be read with the Vulgate as a sort of crib, whereas Luther's Bible is meant to be taken on its own terms, to be the only text necessary to understand the word of God. It is an impressive work of scholarship, Humanist in its concern to return to the original sources.  … Luther claims that he was guided by two considerations: accuracy and a desire to write the German  'of the mother in the home, the child in the street, the ordinary man in the  market-place'.

Luther had no intention of being neutral. If accuracy in translation did not give sufficient support to his ideas, he was perfectly ready to make adjustments. He equips the various books of the Bible with prefaces or disquisitions to the faithful on how to understand the book in question. If it is not to his liking … he makes clear that he does not consider it part of the canonical text. (The Cambridge History of  German Literature, p. 99ff: The early modern period (1450-1720)
לותר מצייד את פרקי התנ"ך בתרגומו בכותרות.  באלה מתבטאים רגשותיו, דעותיו  והערכתו לגבי תוכן הפרק. לדוגמא:

"Moses geburt, wunderbare Erhaltung und Erziehung.   Flucht und Ehe (Das Zweite Buch Mose, Das 2. Kapitel).
Das 20 Kapitel. Die heiligen zehn Gebote
Usw.

חלקית כתוצאה מקירוב המקרא להבנת הכלל, יחד עם  הקלות היחסית של רכישת הספר  המודפס עתה, נולדה אם כן ביקורת המקרא. התיאולוגיה, ובשמה לותר, נלחמה מלחמת מגן, שבהכרח הפכה מלחמת נסיגה. המקרא וכל הכרוך בה, כולל דמות משה,  היסטוריותו,  נכונות הכתוב  לגביו ובידו   הפכו למושא ביקורת השכל הישר והמחקר העובדתי.  בכתבי לותר  מנסה התיאולוגיה,  האמונה,  להילחם ברוחות חדשות של ההשכלה.
תקופת ההשכלה, ראשית התיעוש והתפתחויות מדעיות גרמו  להתפשטות הספקנות בעניינים דתיים. אנשים שאלו לתקפות  המקרא,  ובדקו את תכולתו לאור השכל הישר וההבנות החדשות . הם עשו זאת בעיקר  בענייני  הבריאה, המתוארים בספר בראשית .
   עיקר המחקר ועיקר הויכוח נסוב סביב  מדעיות המקרא – כמה זמן עומד העולם, האומנם היה אדם בשם אברהם , וכו':  עסקו בסתירות במקרא, בפסוקים  כמו זה בספר יהושוע על השמש שנעמדה בגבעון וירח בעמק אילון: על כפילות סיפור הבריאה,  על  הדרכים בהן ישראל צעד בצאתו ממצרים, על מהות מכות מצרים וכו': ניסו לתרץ  נסים, או לקבל אותן ככתבן וכלשונן.  מכאן גם המחקרים הארכיאולוגיים  בהם התחקו על עקבות העבר בארץ ובמצרים או בבבל:  נוסעים שונים דימו למצוא את  מגדל בבל, את גן עדן, את התיבה על הר אררט ואת   עקבות המבול במאובנים על ההרים.  הם ביקשו למצוא רישומים בכתב על שהות בני ישראל במצרים (מצאום ב- חבירו),  את הגיניאולוגיה של משה ב-annals של הפרעונים. מטבע הדברים  עסקו  יותר במקרא מאשר בדמות משה, בשאלה מי חיבר או העתיק מפי הגבורה את התורה.  עסקו בשאלה האומנם משה כתב או שהחיבור מאוחר בהרבה, מתקופת גלות בבל או תקופת  המלך יאשיהו.  השאלות הביאו בעקבותיהן התייחסויות מדעיות.

לותר האמין שהעולם הוא בן 6000 שנה. הוא האמין לדברי התורה. לדעתו  דברי התורה קודמים  בערכם ותקפותם לכל מדע. מדע המנוגד לכתוב במקרא מעיד על עצמו כי הוא  מזויף.
הוא האמין שמשה כתב בשפה פשוטה ומובנת לכל.  לותר דרש  לחזור  לאמונה באמת הפשוטה שבמקרא.  לדבריו,   משה קרא לדברים בשמם, בלי אלגוריות ,  בלי דרש ופירוש, לא במובן מושאל.  העולם נברא בששה ימים. אין במקרא שני סיפורים על בריאת האדם. לדעתו, המפרשים והמבקרים רק סיבכו את המובן הפשוט של המקרא.  אם כתוב כי  בהתחלה היה תוהו ובוהו, כלומר שהאל ברא את העולם מתוך האין, הרי שהוא ברא את העולם מתוך האין – לא כלוקרציוס,   הפילוסוף הרומי מהמאה
ה-1, שטען  שהאין אינו מוליד .
לותר ניסה ללמוד עברית ולקרוא   את המפרשים של ימי הביניים ( למשל את הרד"ק), כדי להגיע לחקר  הנאמר באמת במקרא . הוא גם תרגם את המקרא לגרמנית, 1522-1534.

הוא קיבל את משה כמחבר ספר התורה,  ז. א. את הקביעה כי התורה  – דברי אלוהים חיים.  הוא קבע כי משה  היה ונברא  ודמותו היא היסטורית .
 אם כי הספרות הגרמנית – בשירה ופרוזה, במחזה ובמסה –  פנתה לא אחת לנושאים  מקראיים ופסוידו-מקראיים ( הנס זקס:  (1494-1576) "טוביה",   יעקב בידרמן (1639- 1578) : "שושנה", "יוספוס"  ואחרים, לא  נוצרה יצירה  בין כל אלה שראוי במיוחד לעיין בה. מחזות ימי הביניים עם תכניהם הדתיים  נעלמו אט אט. הספרות  עסקה יותר ויותר בנושאים  חילוניים.  עם זאת גם ההתענינות במקרא לא נעלמה. במאה ה-17  (1666) כתבו מחזה על יוסף הצנוע, ("Histori vom keuschem Joseph in Aegypten", von Hans Jakob Christoffel von Grimmelshausen, usw.),  מחזה בשם Assenath"" (אשת יוסף), מחזה על שמשון וכו'.

 תקופה זו נחתמת  בתקופת ההשכלה , 1720 ולהלן, תקופת קאנט ומשה מנדלסון.
הערה:  התקדמות בזמן ורוחות חדשות הבאות איתה אין פירושן כי  זרמי הגות ואמונה  קודמים  אינם ממשיכים לפעול ולהתקיים.   גם האמונה  המקבלת את כל הכתוב במקרא, את ל "דברי משה", ( כפי שהכתיבם לו האל) ממשיכה להתקיים, ולצדה – ביקורת המקרא, אליה עוד נשוב.

משה מנדלסון

 שתי התרבויות – הנוצרית והיהודית – התקיימו, עד משה מנדלסון, זו לצידה של זו, כמעט ללא  נגיעה. במנדלסון  – שתי התרבויות נפגשות, הופכות מודעות זו לזו בנפרד, מגיבות זו על זו מחוץ למסגרות הדתיות. מנדלסון ניסה להסיר מכשולים מדרך פגישתן  של  שתי הדתות האלה – והתקבלות היהדות על הנצרות – במסגרת  דיעותיו  על ההשכלה, על ה-Aufklärung..
משה מנדלסון ( 1729-1786)  היה פילוסוף יהודי גרמני, מנהיגה הרוחני של תנועת ההשכלה. 

לא נחזור כאן על האשמות הנוצרים  הידועות נגד היהודים –  כי הם תרבות זרה ועם זר בקרב הגויים, כי הם הרגו את ישוע, – טענות  שבפי הנוצרים הראשונים, או – להקדים – אף לא על הטענות המאוחרות יותר,  הכלכליות, תרבויות, גזעיות.  כך גם בגרמניה, היהודים נשאו על גבם את  עול הדעות המוקדמות נגד היהדות.

מנדלסון   ביקש לקרב את עולם היהדות אל הגרמניות, ואת היהדות אל העולם, אל התרבות הגרמנית.  לשם כך, כלותר בשעתו,  גם הוא תרגם את המקרא לגרמנית.  כשמו,  משה, כמשה  בשעתו אף הוא ביקש להביא את התורה אל עמו,  אל שני עמיו, היהודים והגרמנים.  הוא בעצמו  למד בישיבה, היה  בעל מהלכים במקרא, אך אחר כך – כרבים  אחרים  שנתחנכו על ברכי ההשכלה – פנה ללימודי המקצועות החילוניים,  בלשנות, מדעים ובעיקר הפילוסופיה. 
בעקבות ויכוח עם Lavater, שניסה להעביר את מנדלסון  על דתו, תרגם מנדלסון את המקרא לגרמנית.
 הנוצרים ניסו להעביר את היהודים על דתם מאז ראשית הנצרות. שתי הכתות הדתיות, שהיו במקורם אחת, – ושהעוינות ביניהם שורשיה כבר  בכתבי הטרום–נוצרים,  הם האיסיים של מדבר יהודה  שדיברו על הכהן הרשע בירושלים   הלכו והתרחקו זו מזו, עד שבמאה השניה לערך הפילוג היה לחמור ומוחלט.  שתי הכתות שנאו זו את זו וביטלו זו את זו – זה בדמם ואופיים, אולי של כל   גוף שהתפלג –  ועם זאת  קיוו ופעלו לכך שהפלג הפורש והנחשב מורד באור ישוב אל חיק האמונה האמיתית: הנוצרים יכירו  בטעותם וישובו ליהדות ממנה לוקחו, והיהודים יכירו סוף סוף באמיתת בשורת ישוע ויתנצרו. כשנוסיף על כך את היחס האמביוולנטי של הכובש הרומי אל הדתות הזרות – יחס שירשוהו לאחר מכן גם העמים הנכבשים  לנצרות – נוכל להבין כי לאנטי-יהדות שורשים היסטוריים עמוקים. (אין היא אנטישמיות; הגרמנים לא חשבו את הערבים, שמים אף הם, לנחותים: לעומת זאת חשבו את הצוענים, יוצאי הודו, דהיינו אריים, לגזע נחות. אין היא אנטישמיות, אלא התנגדות ליהודים שלא קיבלו את תורת ישוע: לו קיבלו, לא היו נחשבים "גזע נחות" וכל כיו"ב).
 
תרגומו של מנדלסון  כוון כאמור  לקרב את היהדות אל השפה הגרמנית, ודרכה אל התרבות הגרמנית בכללה. אמנם לא לכך הייתה כוונת מנדלסון, אך הדרך נפתחה לקירוב הלבבות היהודי-גרמני-נוצרי.  הרבנים דנו את התרגום לחובה: ראו בו  אמצעי להתרחקות היהודים מהמקרא במקורו. ואמנם, הדרך נפתחה – מנדלסון פתח אותה  לא רק לפני המתבוללים, אלא גם לפני המתנצרים, העוברים למחנה הנגדי. רוב בני מנדלסון עצמו התנצרו.
גם ידידו הגדול של מנדלסון,  אפרים גוטהולד לסינג,  (בעל "נתן החכם", שדוגמא לגיבורו שימש מנדלסון עצמו) השתית ידידות זו על אמונתו ותקוותו  לקרב את מנדלסון לנצרות.  כידוע, מנדלסון ליבב את רעיונותיו של  לסינג, שביקש להאחיד את האנושות תחת דגל ההומניסם והסובלנות הבין-דתית, אך על יהדותו הנפרדת לא ויתר.
לא נתייחס כאן למחשבתו הפילוסופית של מנדלסון בנוגע לליבניץ, שפינוזה והאלוהות.
מנדלסון היה, אם כן, גשר, מקשר  בין עולם התרבות היהודי  מצד אחד והנוצרי  מהצד האחר. הוא ניסה לגשר, אך נמצא במידה רבה מרחיק ומפריד – את היהדות מהיהדות בעיקר.
 הוא היה גם ממבשרי  המהפכה הצרפתית על רעיונותיה בדבר  החרות, האחווה והשוויון, מצב אליו שאף מנדלסון  להגיע באמצעות ההשכלה, הנאורות, ובהם קווה לזכות את העם הנדכה ומבוזה בידי מלעיזיו.  

העת החדשה

בעוזבנו את  תפיסות ימי הביניים,  שעוצבו על ידי חז"ל, אבות הכנסייה והתיאולוגים הנוצרים של הכנסייה, נגיע  כאמור לעת החדשה. זו מצטיינת  בשאיפתה לרציו, למחקר המדעי,  לתפיסות   חופשיות מהפנייה אל האגדי, העל-טבעי, ומשתיתות אשיותיהן על  החילוני, הסקולרי,  ההומניסטי. אף שבדרך כלל אין  תקופה זו מבקשת למצוא עקבות בכתב  לקיומו של  האיש משה – אדרבא,  חוקרים קובעים כי אין  עקבות כאלה על כתבי הקיר והפפירוסים  שנמצאו בקברות המלכים וכו' במצרים, ואם יש סיפור הדומה לזה של משה במקרא בכתב הרי שהוא נמצא  מחוץ למקרא  על לוחות הטין בכתב היתדות במסופוטמיה בסיפורי Šaru-kanu, הוא סרגון, מלך אכד ( 2279-2334 לפה"ס) .  –  אף על פי כן, במידה והיה איש כזה – המדענים טוענים – הרי שהוא היה בן תקופתו וניתן ללמוד עליו מגילויים ארכיאולוגיים וכיו"ב עדויות מהימנות. בחפירות  במצרים ובארם נהריים השתתפו, כמובן, בעתם גם מדענים חוקרים וארכיאולוגים גרמניים, וספריות יינה  (Jena)  ואוניברסיטאות אחרות בגרמניה מלאים בהיירוגליפים ובלוחות כתובת בכתבי היתדות. אחת ממקורות גאוותו של Delitzsch –  (ראה להלן) היתה העובדה שמסופוטמיה נערכו חפירות  מטעם חברה  גרמנית לחקר עתיקות עיראק. 
חוץ מהתשוקה הכלל-אנושית לדעת, הונעו  חוקרים אלה בשאיפתם ללכת בעקבות המקרא ולגלות את מידת מהימנותו. המוח המדעי מבקש להבחין בין האגדי ודמיוני לבין האמת המדעית לאשורה. הדמיוני בחיי משה מעיד לא על משה. הוא שייך לאוצר האגדה של העם ומכמני תרבותו, אך איננו יכול להתקבל כאמת  מדעית כל עוד לא הוכחה אחיזתו במציאות הזמן והמקום.