משה: סמל המשבר של התרבות היהודית-גרמנית: חלק ג' .עם שיר של פ. שדה בתרגום לאנגלית בתור תוספת

 

 

 

 

 

 

משה: סמל המשבר של התרבות היהודית-גרמנית.

 

דמות משה בספרות הגרמנית מימי הביניים עד ימינו.

 

[אמת ואמונה  ויחסיהם בראיית דמות משה בספרות הגרמנית].

חלק ג'

 

המשך הקטע הקודם – העת החדשה, בתשומת לב מיוחדת לכתבי גיתה

 

חלק זה כולל הרבה כתוב בלשון גרמנית, ואין לי נטייה לתרגם. אפשר גם בלי.

 

 

 

חוץ מהתשוקה הכלל-אנושית לדעת, הונעו  חוקרים אלה בשאיפתם ללכת בעקבות המקרא ולגלות את מידת מהימנותו. המוח המדעי מבקש להבחין בין האגדי ודמיוני לבין האמת המדעית לאשורה. הדמיוני בחיי משה מעיד לא על משה. הוא שייך לאוצר האגדה של העם ומכמני תרבותו, אך איננו יכול להתקבל כאמת  מדעית כל עוד לא הוכחה אחיזתו במציאות הזמן והמקום.

ואמנם, היו גם חוקרים מודרניים, בעלי שם בתחומם, שלא משכו ידם מיצירת אגדות וסיפורי בדים חסרי בסיס,   במחקר הארכיאולוגי  למשל, או במחקרים האחרים.  עוד נייחד עליהם את הדיבור במקומם. 

לכשנגיע  לפרקים אלה, נעמוד ביתר שאת על ההבחנה לפיה  יצירות ספרותיות – בנבדל ממחקרים מדעיים בנושא משה –  יכולים לנצל,  במידה  אותה הם קובעים לעצמם לחוק, את העיקרון לפיו הספרות מבוססת על בְּדָיָה. יש סופרים המתחשבים בתוצאות המחקר  המדעי ועל אדני אלה הם  בונים את יצירתם הבדיונית. אחרים – פחות, והם  בונים את יצירתם – הספרותית, או אף "מחקרית" – על עִוְעֵי  רוחם.

המחקרים במסופוטמיה ובמצרים עוררו התעניינות רבה גם בגרמניה – הן מפאת כלל תוקפן, והן – ואולי בעיקר – מהיותן נוגעות  בערך רוחני מרכזי, באמונה הנוצרית, שמעולם לא  יכלה להתכחש למקורותיה במקרא.  

 

Goethe

 

יחסו החיובי של גיתה אל המקרא  מוכר. הוא כותב בחלק ההיסטורי של Farbenlehre:

  "Soll … für uns ein Faden aus der alten Welt in die neue herüberreichen, so müssen wir dreier Hauptmassen gedenken, welche die größte, entschiedenste, ja oft eine ausschließende Wirkung hervorgebracht haben, der Bibel, der Werke Platos und Aristoteles".[1]

גיתה חזר ועסק במקרא לא אחת. כך הוא כותב למשל ב-      West-Östlichen Divan:

"Naive Dichtkunst ist bei jeder Nation die erste. Sie liegt allem fol­genden zum Grunde: je frischer, je naturgemäßer sie hervortritt, desto glücklicher entwickeln sich die nachherigen Epochen.

Da wir von orientalischer Poesie sprechen, so wird notwendig, der Bibel, als der ältesten Sammlung, zu gedenken. Ein großer Teil des Alten Testaments ist mit erhobener Gesinnung, ist enthusiastisch geschrieben und gehört dem Felde der Dichtkunst an" (In "Noten und Abhandlungen zu besserem Verständnis des West-Östlichen Divans"[2], S. 121).

גיתה עוסק בדמות משה, בין היתר, גם בפרק אחר של ה, –  West-Östlichen Divan: Israel in der Wüste  עמ' 190.

גם פרק זה נושא בו עדות לזמנים. כמו אצל לותר, שכתביו משקפים אמונה ומלחמה נגד הלא-מאמינים, המטילים ספק  בעיקרי האמונה  ומוצאים סתירות בספר המבשר עליה,  כך גם  בדברי גיתה ניכרים שני זרמי הגות אלה.

הוא פותח דבריו – בפרק זה – בקובעו, כי הנושא המרכזי העמוק והיחיד של תולדות העולם והאדם  נוגע לשאלת האמונה והכפירה. כל  תקופה שנשלטה בידי האמונה,   בכל צורה, היתה פוריה ומרוממת את הלב.  היפוכה בכפירה, באשר אין מי שיאבה להתעסק בבלתי-פורה.

אלא שגם ארבעת ספרי משה ( לא ספר בראשית) עוסקים בשאלות  הכפירה.  חוסר האמונה  עולה בספור יציאת מצרים תמיד מחדש. אין עונש, או אף אין  מתן-שמים ( מן, שלו וכו') שבכוחם לאשש את האמונה, עד כי  חוסר האימון במשה, וזאת למרות העתיד הגדול וההבטחה הגדולה שהובטחה לעם זה     מאיים    כבר בהתחלה לכלות את העם ( "מחני נא מספרך… וגו': או כשהאל מציע להכחיד את כל זרע ישראל החוטאים ולהקים תחתיו זרע חדש ממשה).

 ובכן, ישראל לא מאמין באל ושליחו. – מכאן עובר גיתה לשאלות   שהוא עצמו, כאדם בעל תבונה ושיפוט עצמי מעורר לגבי הטקסט המקראי.  הוא עושה זאת ברוח הכללית של כל אלה המשיגים  על תוכן המקרא,  רציפותו, תבוניותו,  מדעיותו, אחדותו, אוטנטיותו וכיו"ב. ואמנם  זהירותו מעידה עליו: אין הוא מאשים בבלתי-מתקבל על הדעת, המבלבל ולא נוח  להזדהות  את  המכתיב או את משה הרושם, אלא  עורך בלתי-אחראי ובלתי מיומן ( בלתי מהימן):

           "Wenn uns das Ungemütliche dieses Inhalts, der, wenigstens für den ersten Anblick, verworrrene durch das Ganze laufende Grund­faden unlustig und verdrießlich macht, so werden diese Bücher ­ durch eine hochst trauriger unbegreifliche Redaktion ganz unge­nießar. Den Gang der Geschichte sehen wir überall gehemmt durch eingeschaltete zahllose Gesetze, von deren größtem Teil. man die eigentliche Ursache und Absicht nicht einsehen kann, wenigstens nicht, warum sie in dem Augenblick gegeben worden, oder, wenn sie späteren Ursprungs sind, warum sie hier angeführt und eingeschaltet werden. Man sieht nicht ein, warum bei einem so ungeheu­ren Feldzuge, dem ohnehin so viel im Wege stand, man sich recht absichtlich und kleinlich bemüht, das religiose Zeremoniengepäck zu vervielfaltigen, wodurch jedes Vorwartskommen unendlich er­schwert werden muß. Man begreift nicht, warum Gesetze für die Zukunft, die noch völlig im Ungewissen schwebt, zu einer Zeit aus­gesprochen werden, wo es jeden Tag, jede Stunde an Rat und Tat gebricht, und – der Heerführer, der auf seinen Füßen stehen sollte, sich wiederholt aufs Angesicht wirft, um Gnaden und Strafen von oben zu erflehen, die beide nur verzetteIt gereicht werden, so daß man mit dem verirrten Volke den Hauptzweck vollig aus  den Augen verliert.[3]

ובכן, למרות הכניסה  המשבחת את  תקופות האמונה, ביתר השורות  אין ניכר רגש של הזדהות דתית מיוחדת.  עולות שאלות  תוכן  ושאלות התנהגות דתית, ומוטל בתבונתן ספק. 
 בתיה על שםת היאור – מציאת משה  (כי מן המים משיתיהו").

בדיעבד מעלה  גיתה את השאלה אם המסופר  בתורה הוא   אמת היסטורית, או  Fabel,     סיפור בדיוני. הוא תוהה מה מהסיפור אוניברסלי  ומה פרטיקולרי, הנוגע רק לבני ישראל.

בעוברו לאפיין את משה, גיתה מציין את קנאתו לצדק.  משה, איש חזק (ומהיר חימה: ראה  מקרה הלוחות אותם שבר בכעסו על כי בני ישראל  יצקו להם Apis,   אל מצרי דמוי שור, ועוד), שמוצאו משבט לוי, שאף הם "כלי חמס מכירותיהם", (בראשית פרק מט ה):    … כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שור": כמו שמשה  הרג את המצרי, והרג את השור Apis   בשברו את הלוחות.

גיתה מתאר את משה כאדם חזק, שהתחנך כנסיך בחצר פרעה.  אם ראשון מוריו הוא חצר פרעה, מורהו השני הוא המדבר. 

גיתה  מתאר את חייו, גורלו ודמותו של האיש משה.   הוא מפנה  מבטו  אל האיש וגורלו הייחודי. 

 בנימה פואטית   שב גיתה ומספר את  קורות יציאת מצרים: מונה את התחנות  בדרך במדבר – אך מחפש גם סתירות פנימיות בסופר.

כאן נוכל למנות – בסוגריים – את   סוגי ההשגות שהמדענים, החוקרים, העוסקים במקרא מעלים נגד התורה:

1)  סתירות  שאינן עולות בקנה אחד עם   מסקנות המדע לגבי מבנה הקוסמוס , היוצרות  כוכבי הלכת , תנועתם וקשריהם עם תופעת האור:

2) השגות בדבר סתירות פנימיות  בטקסט:

אי-רלבנטיות, כפל, השמטה של חלקי טקסט שונים:

 שאלות בדבר   אחדות הִיּוָצְרוּת הטקסט:  הוכחות כי הטקסט שבידינו  נוצר על ידי  מחברים שונים  ועורכים שונים בזמנים, אולי גם במקומות שונים. דליטש [4]

""…Verdankt die Wissenschaft  dem strenggläubigen katholischen Leibchirurgen Ludwigs XIV, Jean Astruc, welcher im Jahre 1753, wie Goethe sich ausdrückt,  zuerst "Messer und Sonde an den Pentateuch legte", und dadurch der Urheber der Pentateuchkritik wurde, das heißt: der immer klareren  Erkentniss sehr verschiedenartiger  Quellenschriften, aus denen die fünf  Bücher Mosis zusammengestellt  sind."

(על המדע להודות לי'אן אסטרוק, רופא החצר של לואי ה-14,  ב על האמונה הקתולית החזקה,  שהרים את אזמל הניתוח על המקרא,  ובכך הפך מבקר המקרא הראשון,  כלומר מבקר  המקורות השונים מהם המקרא על חמשת ספריו הורכב).

 השגות בדבר מקוריות הטקסט

השגות בדבר מהימנות הטקסט, המהימנות ההיסטורית של הדמויות והאירועים, .

משה מסיט את פניו מהסנה הבוער. איור משנת 1754 

 

 

ועוד, כמו שעוד נראה.
המדע וביקורת הטקסט מצד אחד, ואמונה , הדת נפרדו.  ביקורת השכל הישר  אינו עולה בקנה אחד עם האמונה. האמונה  עברה להסתופף בצל הפילוסופיה, התיאולוגיה, האמונה בברית החדשה,  שלא הותקפה על ידי הביקורת  כביקורת המקרא.  האמונות בשילוש הקדוש, באל שהפך אדם, שקם לתחייה אחרי שלשה ימים, היין שהוא הדם וכו', יתר פרטי הסקרילגיה, לא   הועמדו בסימן שאלה  ולא הושמו תחת  זכוכית המגדלת של הביקורת כמו דברי הברית הישנה.

אמנם,  ביקורת זו  הגיעה  בעיקרה לידי כפירה של ממש רק בקרב אנשי ההגות והמדע.

 

 תמיהת גיתה על שני מקומות בשם "קדש", "קדש בפרן" ו"קדש במדבר צין" ותמיהות נוספות בדבר הדרך שבני ישראל עשו ממצרים לארץ ישראל עשויה  להיפתר אם נניח כי דרכים שונות אלה היו דרכי שיירות שעברו את המדבר ממצרים לארץ ישראל בתקופות שונות – כמו דרכי אודיסיאוס שהומרוס מתארם באודיסיאה – דרכי  ים, סיפורי ים של יורדי ים בים האיגאי[5]. – גיתה בודק עתים ומטיל ספק גם בכרונולוגיה המקראית של נדודי ישראל במדבר "40 שנה". הוא עומד על האגדי שבמספרים שבע, ארבעים[6].

אך לא בביקורת הפרטים ובין אלה במספרים שבמקרא  אנו דנים,  – הפרטים בספר אמנם מעידים על   בעל הספר בו הם מופיעים  – אלא בביקורת המקרא בכלל – ובדמות משה.   לגבי ביקורת המקרא שהוא נפנה אליהם, כאמור לעיל, גיתה כותב:

"Kein Schade geschieht den heiligen Schriften, so wenig als jeder andern Überlieferung, wenn  wir sie mit kritischem Sinn behandeln, wenn  wir aufdecken, worin sie sich widerspricht und wie oft das Ur­sprüngliche, Bessere durch nachherige Zusätze, Einschaltungen und Akkommodationen verdeckt, ja entstellt worden. Der innerliche, eigentliche Ur- und Grundwert geht desto lebhafter und reiner her­vor, und dieser ist es auch, nach welchem jedermann, bewußt oder bewußtlos,  hinblickt, hingreift, sich daran erbaut und alles übrige, wo nicht wegwirft, doch fallen oder auf sich ruhen läßt.

(שום רע לא קורה אם אנו מתייחסים לכתבי הקודש, וכן לכל מסורת, בכלי הביקורת: כאשר אנו מגלים את הסתירות’ ורואים כיצד המקורי, הטוב בכתוב מִתְעַוֵּת באמצעות תוספות מאוחרות. על ידי הגיולי המקור מופיע חי  וטהור יותר… וכו').

 

ואלה דברי הסיכום של גיתה בנושא נכבד זה, וראויים הם להירשם כאן במלואם:

 

"Wäre uns nun gelungen, die Wanderung der Kinder Israel  vom Sinai bis an den Jordan in einer kürzeren Zeit zu vollbringen, …, so würde sogleich der große Heerführer gegen das, was  wir an ihm zu erinnert gehabt, in seinem ganzen Werte wiederhergestellt.[7] Auch würde die Art, wie in diesen Büchern Gott erscheint, uns nicht mehr so drückend sein als bisher, wo er sich durchaus grauenvoll und schrecklich erzeigt, da schon im Buch Josua und der Richter, sogar  auch weiterhin ein reineres patriarchalisches Wesen wieder hervo­rtritt und der Gott Abrahams nach wie vor den Seinen freundlich  erscheint, wenn uns der Gott Mosis eine  Zeitlang mit Grauen und Abscheu erfüllt hat. Uns hierüber aufzuklären,  sprechen  wir aus: Wie der Mann, so auch sein Gott[8].

 

 גיתה כותב כמו אוהב נאמן, או כאוהב ספר המלין על פגמים שמצא בדפוס; לא כשונא ישראל.  לא דמות משה ולא דמות המקרא נפגעת מדבריו.  הוא מקבל את דמות משה, ולא כלותר בעתו, הוא מקבל גם את   השגות ביקורת  המקרא כעיסוק לגיטימי.

לא כן הדמות הבאה בה נעסוק.  

 

אך לסובלים מקור בקוראם מאמר – הנה משהו יותר קל, מהספר "איש בחדר סגור, לבו שבור, ובחוץ יורדת האפילה", מאת פ. שדה, עמ' ט', עם תרגומו ממפרי עטי  לאנגלית:

אֵיךְ שֶׁהַזְּמַן עוֹבֵר
 
אֵיךְ שֶׁהַזְּמַן עוֹבֵר
אֵיךְ שֶׁהַזְּמַן נוֹהֵר
ה' תַּן נֵר,
כִּי אֲנִי עִוֵּר
 
פֹּה וְשָׁם אֲנִי רוֹקֵד.
פֹּה וְשָׁם אֲנִי רוֹעֵד.
עוֹדִי, אַךְ לֹא רָחוֹק שֶׁאֶתְמוֹטֵט.
ה' יִמְלֹך לְעוֹלָם וָעֶד.
 
שַׂמְתִּי לֵב לַנְּשָׁמָה,
אַךְ מִי אֲנִי וַאֲנִי מָה
לְהָבִינָהּ, לְנָחֲמָהּ.
וְעוֹד מְעַט אֲנִי רִמָּה.
 
Time is soon out of sight.
Soon it passes and there comes night.
Oh, God, give some light,
Because I am blind.
 
I’ll dance some here and there,
Here and there I’ll shiver.
I am still but the thread will sever.
God’s Kingdom will live for ever.
 
I noticed the soul so well,
But what we are I cannot tell,
Nor understand or console her,
And soon for me  will toll the bell.