שידוכים

אחר הצהריים, כשההפסקות בין המשלוחים החלו לגדול וההמולה בבניין הגדול  הלכה ושככה, קפצתי למשרד השידוכים. אמנם אני עדיין נשוי, אך אשתי חלתה במחלה  ממארת: אדאג, חשבתי, לעתיד, על כל מקרה שלא יבוא.

מה טוב שכל הנחוץ לי – מצחצחי הנעליים, חנויות לכלי בית, משרד מס  ההכנסה –  כולם במרכז העיר; כדי לסדר עניין או לקנות דבר הנחוץ, איני מחויב  להתרוצץ  בכל פינות העיר. מְתַוְּכֵי הנישואין – עסק בהנהלת שני שותפים – משרדם מעבר לגן  העצמאות, באחד הבתים מראשית המאה (לפחות) שברחוב ממילא, בית מוקף גדר אבן  גבוהה, קמורה מעט שכרסה כבר בין שיניה וקימור בטנה נוטה לרחוב. בצל קירות אבן  עתיקים אלה משתרעת אותה חצר פנימית, המכילה את המשרד ואת מקום המפגשים,  הנערכים – כמו רישום הלקוחות עצמו – על שולחנות העשויים  מקורות עץ משחירות  עם ספסלים  המחוברים אליהם משני הצדדים, בדומה לשולחנות הפיקניק שביערות הקרן הקיימת, על פני   פחי האשפה והניירות הפזורים פה ושם על החצץ המשחיר-מלבין המכסה את אדמת החצר,  ניירות שקומטו תוך כדי משא ומתן ודין ודברים מתוך תחושת אבדן ויאוש.

 איש צעיר ישב נינוח על אחד מהספסלים לרגלי נערה נאה שהייתה יושבת שרועה  ונשענת למחצה על השולחן, אחת מזרועותיה משוכה לאחור. שערותיה היו אדומות ובנויות  כמין מגדל שבסיסו צר ומתרחב כלפי מעלה, תסרוקת מעין פירמידה קטומה ההפוכה  משום מה. הם ישבו בצל החומה. ניגשתי אליהם לשאול איפה נרשמים. "למה?" שאלה  הנערה בחיוך נעים, ואני עניתי: "לשידוך". "זה שלמה", ענתה ומיד קראה לו. – האיש  המכונה שלמה היה אדם גבוה למדי, לבוש חולצה בגון החאקי, ומכנסי גברדין מגוהצים.  הוא הוביל אותי אל פינה אחרת של החצר, אפלה ומואפלת, והכניס אותי אל בין קפלי  יריעות בד שגונן אפור-מלבין. נפתח מין פתח מרובע,  מעין מבנה אוהל צר וגבוה, שכלל  בתוכו כיסא  ושרפרף. עמדנו בקיטון המכוסה, בעודי נועץ בשלמה את עיניי. גם הוא  כנראה מדד אותי, מבקש לעמוד על מהותי. "שב, בבקשה", הוא אמר, בעוד הוא עצמו מתיישב  על הכיסא. כמי ששם את נפשו בכפו התיישבתי ישיבה שפופה על השרפרף ובעודי יושב  הרכנתי  את ראשי אל בין רגליי. "מה הביאך הלום?" שאל שלמה.  "אשתי נוטה למות, וממילא שלום  ביתנו איננו עומד – וככל שזיכרוני   מגיע גם לא עמד – על רגליים איתנות", עניתי. הוא בהה  נכחו, וזמן מה לא ענה. "זה אצל כולם אותו הדבר", אמר לבסוף, כנוטל חלק  במתואר. ולאחר שהות מה, בעודי מחכה למסקנה כלשהי, הוסיף, כדי שלא תהא טעות: "אין בכך חידוש". "מה עכשיו?" שאלתי. "עתה נבחר לך כלה", אמר. "איזה מהן רצויה לכבודו?"

כעת קם, הסיט את היריעה מעל הפתח, והניף ידו בתנועה מקושתת, כרומז למבחר הבנות שבחצר. ואמנם, בינתיים התמלאה החצר במיני דמויות שהתהלכו אנה ואנה, כל אחת עסוקה בשלה, באות והולכות ומתדיינות ביניהן כדרכו של עולם, מבלי לשעות אליי, כאילו לא הייתי קיים בעולם ולא הייתי כלל בחצר. נותרתי לבדי, יושב על הספסל וראשי שעון בין כפות ידיי הנשענות על הקורות המשחירות שלא הוקצעו. שלמה נעלם. השולחן שעתה כאילו הרחיב את מידותיו עמד כולו לרשותי.

שוב התיישב מולי מאן דהוא, כנראה עברתי לטיפולו של השותף האחר. "ובכן, האם  מצאה מי מבין הבנות מהלכים ללבבו?" – שאל האיש, שפניו המוארכים כלשהו, הגלוחים למשעי, חרושי הקמטים, העידו על ניסיון חיים מרובה.

"איזו מהן מצאה בעיניי חן? אתה יודע, לאחרונה, בעצם, יש לי הצלחה לא קטנה בין בנות המין  היפה. הנה, למשל, הבחורה שפגשתי באופרה – אחת כמוה איוויתי לי.

 פתחנו בשיחה של מה בכך. כמובן, גם לאופרה הגעתי לבד, בזכות המינוי שקנינו לפני עידן ועידנים; אשתי הייתה חולה. כמובן, לא הסתדרתי. בתחילה ירדתי לאולם, ושם, הסתבר, אין לי מה לחפש. המקום היה מלא מפה אל פה, אנשים עמדו בתוך השורות וביניהן ושוחחו – יער אדם. אחר  נדמה היה לי כי מקומי ביציע – שורה 64 או כיוצא בזה. יצאתי, אם כן, מהאולם, מנסה לעקוב  אחר מהלך השטיח האדום שהוביל לקומות העליונות. נערה לבושה אפוד אפור הצביעה אל  עבר המפלשים שנפתחו משני צדי  המדרגות הספורות שהובילו ליציע – שם מצאתי אנשים   מעטים, אך רק 24 שורות. עם אותה נערה עצמה,  שכאן מְצָאתִיהָ בשנית,, אותה  נערה שהדריכתני במדרגות, בדקתי את כרטיסי מחדש. והרי מקומך באולם, קראה. בקושי  רב מצאתי את מקומי, מקום צדדי למדיי, שהיה פנוי. גם המקום שלשמאלי היה פנוי לשעה  קלה, עד שלא עברה בין השורות, התקרבה והתיישבה באותו מקום הנערה שכבר הכרתיה  משתי פגישותינו הקודמות. מדריכתי, נערה זהובת שיער, נערה דקה וחיננית בעלת פנים  נבונות ומלאות חיות, אשר בירכתני כברך מכר וקרוב וותיק; עֲצֵבָה היתה וננערת, ואף הרכינה את  ראשה על כתפי, מעשה ידידות. נראה כי יגונה הכביד עליה, כי ראשה צנח לאטו על חזי.  בידי החופשית מלחץ משקלה שחררתי את עט הנובע התקוע תמיד בחולצתי, לבל יפריעהּ  ממנוחתה. ישבנו יד ביד לאורך כל ההצגה.

נראה כי הייתה זו הצגה של יום, כי בצאתנו הייתה פרושה מעל ראשנו תכלת יום.  יצאנו את התיאטרון ביחד, קרובים, מטיילים בשולי היישוב. מצאנו את עצמנו, תוך  הליכתנו, במעין חורשת אורנים לא צפופה, עלווה מאדימה  ודלילה שהייתה מכסה את אדמת ירושלים השחורה. נראה שאי פעם שימש השטח גם מין מחסן ארעי של חומרי בנייה, כי קרשים וענפים שבורים היו מפוזרים בין עצי החורש הדלילים. בתים קְטַנֵּי קומה, בנויים במפוזר ובאי סדר, היו ניבטים מבין עפאי החורש מרחוק. תלמה,  בעודה מתרפקת עליי, לא הפסיקה  לדבר. "כאילו צפורים מצייצות", חשבתי בלבי. אמונה בי – חוטא זקן כמוני – היה מלא,  ולא ידעתי כיצד לקבל אותו. הרי שאמון זה אצלה רק בלב, חלק בלתי נפרד ממנה, ממנה  ובה הוא; כיצד ייפול דבר לכשתיפקחנה עיניה ואותו אמון מוצק ושלם בי יתמוטט באחת,  כדרכו של עולם. ואוי לי מאותו יום מר ונמהר שבו  איאלץ לעמוד לפתע מול אותה שוקת שבורה, יותר נכון להגיד מול אותו לב שבור, שאתו היא  תעמוד מול עולם חדמשמעי חד וחלק ופוצע כאבן חדה, עולם שמתנכר   לתום  ולטוהר  – עולם סתום וקר ומתאכזר, מלא אשמה והאשמה שמניעים שברצון  טוב ואמת שבלב אינם מעניינו?

שלמה – או ההיה זה שותפו הדומה לו כל כך  במבט שני – הפסיקני: "אכן,  עולם אכזר, החיים אכזריים", אמר, כמבקש להפגין עד כמה במקום הזה הבעלים מסכימים  בכול  – מתוך אדיבות – עם כל לקוחותיהם. "ומה היה סוף המעשה?"   

ידידים אחדים שבאו מולנו הקיפונו לפתע בצהלה ותלמה ביקשה אותם לצלם.  שמחתי להצטלם  עמה, כך, בבגדי קיץ, וחייכתי מבוישות, בעודנו מחובקים, כמי  שהשמש מאירה מעינו, מאושר על כי גו כה קל, חביב  ונאה נתן לי גורלי להחזיק בידיי,  דבר שראוי לי שאזכרהו  מעתה ועד עולם, או על כל פנים כל עוד אחיה. בתמונה, שעתה רק  בלבי אשמרנה עוד, בוודאי ניכרת, מבעד לסוכך הירק המקיף את ראשי, גם  גאוותי.

"אך במי אם כן היית בוחר? לאיזו מהן אתה מצפה?" – מוסיפה  ומהדהדת עוד באוזניי שאלתו החוזרת של שלמה  (או שותפו). "באיזה גיל? הנערה שאתה מתאר…"

 "בגילי, בערך" התעלמתי מהרמז הגס שבדבריו. "מישהי מתאימה".

"בגילך אין כל כך  היצע. סחורה כציפייתך לא כל כך מסתובבת כעת בשוק. במי  היית רוצה, אם כן? אולי  במישהי, שדומה לאמא שלך? רוב הגברים רוצים הרי לבסוף  במישהי הדומה לאמא, שהרי אותה למדנו מראשית ילדותנו לאהוב. כולנו מחפשים רק  אותה, או אחת כמוה, כל החיים, הלא כן? אבל אמא שלך – לפי הנתונים שמסרת – לא היו לה  ידיים חזקות. הייתה, כפי שאתה כותב בשאלון "אשה המהלכת ברחובות, כהלוך מושך  הזרע, בוכייה, עזובה, גלמודה לנפשה. אבל – כפי שאתה כותב – גם אין נפשך לאשה  תקיפה, שתכוף אותך אל מתחת מַגָּפָהּ. וכי מה? התרצה באשה חרוצה, שתהיה שליטה בכל דרכיה, תצווה  ותגיד לך איפה תוכל ואיפה ייאסר עליך להניח ראש וכף רגל? שתקנא ותאסור עליך את רגעי  האושר המצטיירים בשעה אחת של  נחת אחר הצהריים, כשהנה לפתע אתה מצוי בינך לבינך,  נזכר ברגעי הנוחם והרוגע של ימי הנעורים, שמרוב תפקוד ויעילות תימנע ממך להתייחד עם עצמך  לרגע? יש נשים רבות בשוק – במי תבחר, אם כן? באחת רכה וחתולית, שתשתכשך בה  כבביצה, ביצה של חלומות? שתבוא אליך בדרישות: פרווה, כסיות של חן, רדיו , .V.T, אור  כוכבים בחדר השינה שלכם?"

   לא עניתי . אני כבר הייתי במקום אחר.

 "היה גם מקרה אחר", המשכתי בשלי. כוונתי לאשה צעירה  אחרת, פחות  נערית, אדרבא, אשה בשר ודם, לא אוורירית כמו זו שהיתה תלמה …מעט מלאה יותר,  דמה חם, לִבָּהּ חם, קרבתה קרבה מלאה ומלבבת; לא עצֵבה כלל, אמתית,  מתמסרת, מחכה לרגע בצנעה. עם זוג חברים ביקרה אצלנו ערב אחד שנתארך. שוחחנו  ארוכות, היא – מַנְיָה – על אחת הכורסאות, אני ליד השולחן העגול, יושב על הספה. הזוג  המאוהב שישבו קודם כל אחד על כיסא משלו ואחר כך זו בחיקו של  זה על כסא אחד התעייפו  והתיישבו  פשוט על הרצפה, סמוכים זה לזו, שעונים אל הקיר;  אשתי, כדרכה, פרשה מוקדם לחדרה,  ואנו היינו מוסיפים ומשוחחים. לבסוף הצעתי לכולם ללון אצלנו, אך אשתי, שלמשמע  הדברים יצאה מן החדר, התנגדה נמרצות לכך שהזוג יישן אצלנו. פניה התכרכמו משאט.  "אני  אסתדר אתם", ניסיתי למחות, אך אשתי בשלה. מבוישים, כמי שחשים  לא רצויים,  הסתלקו הזוג הצעיר אל תוך החושך והאפלה. רק מניה נשארה. הצעתי לה מזרן על  הרצפה, שעליו בראשונה בעצמי חשבתי ללון, אך אחר הצעתי שהיא תעשה זאת. אינני ישן  בחדר עם אשתי, חלומותיה מלאים הזיות והיא ממשיכה בשנתה את ויכוחינו מהבוקר; אני  זקוק למעט שינה שהיא מנת חלקי למען צבור כוח למעשי היום. היא גם טוענת שאיני חדל  להתהפך בלילות וזה מפריע לה לישון. אי לכך אני ישן בסמוך למחשב ולטלוויזיה, על  הספה שבסלון.

ליל ירד, ולכן במהרה כיבינו – זאת למען הצניעות – את האור. רק קווי המתאר  של הבחורה הצעירה שהתפשטה לאטה והתכרבלה בשמיכתה נראו לשעה. גם אני שכבתי  לישון. השתרר שקט, מניה כאילו אף לא נשמה. הווילון האדום שליד החלון הענקי המוביל  דרך דלת הזכוכית למרפסת, שם העציצים, נע לאיטו; רוח לא מורגשת בחדר, שֶׁחָדְרָה מבעד  לסדק צר כלשהו הניעתו. מניה, פניה צוחקות, עירומה לפתע, מגע גופה קרוב וקורן חום  אנושי נרכנה מעליי. רגליה על רגליי, בטנה וכל גווה מורמים מעליי במרחק, זרועותיה  ישרות ושתי ידיה מונחות משני צדי ראשי, היא צחקה אל עיניי. פשטתי זרועות ומשכתיה  אליי. כך, חבוקים, מזיעים, מתגפפים, מתחממים זה בגופה של זו עברנו את  הלילה.

הרמתי את עיניי אל האיש היושב מולי. ההיה זה הוא או שותפו? כקורא את  מחשבותיי, הוא הרגיעני: זה אני, שדיברתי עמך לראשונה, בין יריעות הבד, שקיבלתיך  לראשונה. – עתה נראה היה כי בענין דחוף גם שותפו הצטרף אליו; כאילו רק בשאלה קטנה, שאלה של מה בכך שבפיו, הוא פנה לשותף, ומתוך שדבר גורר דבר ואין לדברים סוף הם התעמקו בשיחה, עד שפרשו משולחני והרחיקו לברר אותו עניין שלא סבל עוד דחוי.

נותרתי יושב בדד שעה ארוכה, ממתין לשובם. בינתיים האפיר הערב והחשיך. נראה  כי עבר איזה זמן עד שהמועקה המתגנבת והמתגברת העירתני והקימתני ממושבי. הבטתי  בשעון – השעה היתה קרובה לשבע. הנה, התאחרתי לשוב לעבודתי. בוודאי הבניין כבר  התרוקן ברובו, ורק שומר השער נותר בו, יושב וצופה למעצבה  בעולם. גם בבית לא  הודעתי כי אאחר. עָצֵב ומשמים התכרבלתי במעילי, מושך את כנפותיו על צווארי.  צמרמורת אחזה בי, בעודי מאיץ את צעדיי, בעוברי בין עצי הגן.