סיוט

הלוואי הייתי יכול להביא לפניכם סיפור נאה, רוגע – אך זה היה סיוט. 

"לך לישון" – אמרתי לעצמי. הכול בסדר. היה לך חלום, לא קרה  שום דבר.  הנה, אתה  אדם הגיוני. זכור כי עליך לעשות עוד כך וכך דברים.

השעה מוקדמת, אחרי חצות, שקט בבית. עוד תספיק לישון.

אטול עט  וארשום את הדברים.

*

מה קרה? התעוררתי מתוך סיוט. חלום גרר חלום. זכר חלומות נושנים, שעליהם איכשהו תודעת  הלילה אינה נותנת דין וחשבון לתודעת היום – עלה. אלה אינם נעלמים ללא עקבות – זיכרון מודחק שומר עליהם אי שם, תודעה של אשמה כלשהי, הנדחקת מתוך ההכרה.

לא, המתים אינם סולחים – כגון קבר אחות אמי, שאיני פוקד אותו. היא נפטרה, חולה ובודדת בארץ,  בכפר-סבא. אם תבקשו לדעת זאת: צעיר הייתי, אף איני יודע איה  קִבְרָהּ. היא זו העולה בחלומותיי, חיה עדיין. אחר מאמצים  רבים גיליתי את מקום מגוריה: בבניין  מרווח היא חיה, בשיכון בן כמה קומות,  מן הבנייה המתקדמת, אלא שאין היא חפצה לראות את פניי: אף אחרי שגיליתיה, היא מתרחקת, אף מבקשת שלא אבקרה יותר: חיה היא עוד בגפה, שפרודה מבעל היתה מעודה, מבטרם הכרנוה. עם בן דוד של אבי התחתנה, מי יודע היום מי הכיר את מי ומי הביא את הכלה ואת החתן. מהיותה בודדת  ומפרנסת עצמה מעמל כפיה – תופרת לבנים היתה, חולצות גברים, אך גם שמלות נשים – תמיד דאגה לנו, לחוה'לה בת דודתי ולי,  תמיד יכולנו לצפות למתנות או לדמי כיס לקולנוע. עם חוה'לה הלכתי לראות את נינוצ'קה, עם גרטה גרבו, המצחיקה: מי שיחק לידה?

אך עתה התעוררתי מרצף סיוטים.

נראה כי סיימתי את עבודת יומי בבנק.  רק עם חלוף היום נזכרתי כי עלי לקחת את התינוק – מהמטפלת כנראה – בתום  עבודתי. היה  בכך חידוש – מעתה הכול היה  עלי לבד לעשותו. הייתי לבד – ואנמם תינוק היה לי, שכן בעגלה שחורת המסגרת והבד שדחפתי לפניי אכן שכב תינוק  ישן, פניו מוטים חליפות לצדדים,  אצבע בפיו, שקוע שינה עמוקה ומתוקה. 

 ראשית ניגשתי לתיבת הדואר: צמודה היתה לקיר  צריף מאפיר, בין עצים אחדים, עצי מחט כהי עלווה,  שקרני השמש ההולכות ונעלמות לא הוסיפו למראיתם חדווה כלשהי.  דחפתי את העגלה רחבת המידות, המסורבלת מעט, לאורך שיחים נמוכי קומה, מאובקים, שבכרעיהם היו אחוזות פיסות   נייר  ממורטטות, דרך חצץ של אבני סיד מעורב בִּגְרֹפֶת בזלת ואבני נחל קרות, עד שזיעה החלה ניגרת ממצחי. נראה כי נצרכתי למנוחה, – שרק לאחריה  ניגשתי לתיבות לבדוק אם אמנם קרה נס ומישהו כתב לי.

כיוון שדבר לא מצאתי – התיבות היו ריקות, – חשבתי, אולי  אמצא משהו בביתי,  שהרי לא הכול ידעו את כתובתי החדשה. מיהרתי אפוא והלכתי לביתי  לראות שמא שם מצפה לי הפלא אליו מייחל לבי בהיחבא  מיום ליום – דבר דואר אשר עוד לא היה כמוהו, בשורה מארץ מרחק, כמים זכים לנפש שוקקה, כמים  המכסים על כל קטע דאבה.

ואמנם היה עלי למהר,   שכן אך אט אט עמדתי על חובותיי החדשים כאב,  ובינתיים מן הסתם התינוק עוד ישן שינה בריאה, בטוחה בחיקו של  איזה מיטיב כל-יכול אשר דואג מלמעלה לברואיו. מן הסתם יהיה עלי  לתת לו בקרוב דבר-מה לאכול – אך אולי כבר דאגה לכך, מן הסתם,  המטפלת? ולא הייתי בטוח כלל וכלל שהתכוננתי למשימה זו ואם במקררנו יש עוד איזה חלב, או אם החלב העמיד שפתחנוהו לפני כמה ימים כדי לכבד אורח השותה את הקפה רק עם  חלב והעומד שם זה כבר כמה ימים,  יהא מתאים למטרה.

רק בהגיעי לתיבת הדואר הדבוקה לחזית ביתי הבטתי  סביב. אבל איפה היא העגלה? היכן שכחתיה?

באיזשהו מקום שכחתי את העגלה – אולי ליד תיבות הדואר, הרי, כשהגעתי שמטתי  את העגלה מידי לשעה קלה, ולאחר מכן, משגמרתי את שהיה עלי  לעשות שם, כבר לא הרגשתי בחסרונה והמשכתי ללכת, למהר הביתה, מבלי שתחושת כל חוסר היתה מעיקה.

עתה הייתי אובד עשתונות ואבוד דרך: היכין יכולתי לעזבה?  לא זכרתי כלל באיזו דרך באתי, בין הבתים; אוכל לשחזר, אך אולי דווקא רצוי למצוא קיצור דרך, כדי שהתינוק לא יתעורר לפתע בצריחות, רָעֵב – אלא שאז אני עלול להחמיץ את המקום שם הנחתי מידי את העגלה, שהרי אינני זוכר את המקום לאשורו. החילותי אם כן לקרוא בקול, בזעקה, קורא לעזרה, אולי ישמעו אחדים, יֵרְדוּ לקראתי, יתקבצו כדי לעזור לי בחיפוש אחר העגלה האבודה  בין המבוכים, בין אלף הדרכים. איש לא שעה אלי, הרחובות היו כבר ריקים, השעה  מאוחרת, שררה אפלה, פנסים רחוקים האירו פינות אפלות אחדות במעגל צר, כאילו בהיחבא.

אחר כך הצטרפו אלי 2-3 אנשים – משפחת סוהריאנו מקומת הבניין התחתונה ואחרים, שצעדו עמי ברחובות, גושי אדם המהלכים צמודים בקבוצות,  לעזור בחיפוש.

פתאום בקע קול  – דמות הייתה מעין-שעונה תחת אחד השיחים. היה זה קולה של  גרטי שטיין. "לא להתקרב!"  קראה, בעודה כורעת  באפלה ליד השיח, עוטה  מין לא-היות מרתיעה, כאילו רק קול בה והיא עצמה  הפכה זה מכבר, ובמיוחד מאז  מותה בשיבה טובה בקיבוץ חפצי-בה,   לישות אֶתֶרֶאָלִית כולה. "לא להתקרב!" קראה שוב, ולרגע נדמה, עושה היא שם את צרכיה, אך לא: דרכתי בתוך מעגל  של סצינת חזרה תיטרלית, חזרה על איזה מחזה, אולי שקספירי  (רומיאו ויוליה?),  איזה מחזה שבו הופיע גם גבר  ודיבר נמלצות, בטונים של שירה. "היא צריכה להיות בסביבה הקרובה", אמרה גרטי, ובאמת! להקלתי הרבה נתקלו ידיי המגששות באפלה  בהידחפן אל תוך שיח חשוך – בידית העגלה המשחירה.

בלא מילה, מאושש ובלא שימת דעת יתרה לחזרות בתשובה על טעותי הובלתי את התינוק הישן עוד בעגלתו לביתי.  היה זה בית חדש, כאמור, גם במבנהו, וגם לעניין מגוריי בו. אך זה עתה עברנו לגור בו, אני ואשתי, שהלכה לעולמה בטרם עת, בהותירה אותי, בעל ואב חדש, לצרותיי. ראשית, החלטתי לחמם את החלב שבמקרר, ולחפש איזה דבר מאכל לתינוק בבית. אצלנו בדירה החדשה  יש לפנות מהחדר העיקרי למזווה –  ושם לא היה אור. הושטתי את ידיי אפוא באפלה אל מתג החשמל – חשתי תחת אצבעותיי המגששות כמה מתגים, אולי של המיחם,  אולי של דוד המים החמים; הדברים שחשתי תחת אצבעותיי היו עטופים  בבד דביק ועבה. לחצתי על דבר מה, לניסיון: חשכה נשתררה בבית. נראה כי  גרמתי לקצר כללי. הבית חשך עלי, ואף בחדר, שהיה מקודם מואר, הכול כבה. רק פה ושם הבהבו   אורות עמומים דלוחים, כאילו מתוך הקירות.

מגשש באפלה, מתקדם על פי חוש  התמצאות כללי יצאתי את הדירה – וכי מה הייתי אמור לעשות – בחיפוש אחר עזרה חדשה, הפעם  כפולה: חשבתי לצלצל לנעמה בענין החלב שעלי להגיש לתינוק, אולי תהיה בידה עצה טובה ותושייה לעת מצוא, שהרי מתמיד היתה  חברה טובה לאשתי, וביחד טיכסו עצה  והמתיקו סוד;  והרי היתה מעורבת בהרבה עניינים: תמיד מוכנה לעזור, ואפשר אף הפעם –  אלא שמיד דחיתי מלפני את הרעיון, שהרי היא רחוקה, בהוד השרון, ומה עזרה תוכל להגיש עתה, בירושלים? הרי הייתי זקוק לעצה בפועל ממש, כאן ועתה, ולא דברים דחויים, רחוקים, דברים שיסודם בעיון, או כאלה שמעיקרם אינם ניתנים להגשמה מידית. דהיינו, במילה אחרת, הייתי זקוק לחלב ממש – והשעה כבר מאוחרת, שעה שבה כבר לא הכול ניתן להשגה.

ולו רק יכולתי להתפנות עוד למחשבות של יש ואין  ולאותם עניינים ארציים הניתנים לנו עוד להשגה. אלא שהיה עלי למהר – התינוק, אפשר, עוד ישן, אך הקור העז חודר עתה לבית, אין גם אור, ובכלל. בעניין החשמל החלטתי לוותר על עזרתם של שכנינו, משפחת סוהריאנו, ולעלות לקומה מעלי, לאדון כהן, שהוא חשמלאי ממש, מומחה ומוסמך לכך: מן הסתם יימצא בידו החוט המקשר, דבר שיציף את ביתי מחדש באור יקרות, יפזר מכול וכול את  האפלה ההיא שמילאה, שהחלה למלא אף את לבי בלא מוצא. הרי הדברים הארציים האלה הם ממש מייאשים. שום דבר אינו בר קיימא, דבר שעליו סמכת  כקוץ ודרדר יבוא בכפך, האהבה שסמכת עליה כמים המתאדים, ולא  נותר לך אלא הקור, הזרות והבדידות, עמלו האינסופי של יום ללא תִּכְלָה ומטרה הנראית לעין – אולי יבוא האדון כהן ויתקן.

בעלותי בחדר המדרגות המואר בא ממולי רהיט ענק: פועלים הורידו מהדירה שבקומה העליונה פסנתר כנף, שתפס את כל רוחב המדרגות. נאלצתי לתת להם מקום ולא יכולתי לעלות: אדרבא, נאלצתי לרדת קומה קומה.  כמוקסם ירדתי צעד צעד, בהילוך זהיר ואטי מול הרהיט הענקי הבא מולי, עד שהגעתי לקומת הקרקע ולמבוא, לכניסה. משהפסנתר עבר על פניי וביקשתי לעלות שוב לקומה העליונה, עיניי נתקלו בדבר מוזר: השלט, שעוד קודם, בבואי הביתה עם העגלה התנוסס בכניסה, – הן העפתי בו עין – השלט שעליו היו רשומים שמות הדיירים, שלט ענבר נאה ומכויר עם זר קלוע סביב ציון כל קומה ושם כל דייר ומספר דירתו –  נעלם: יד זדונית ונעלמה קרעה את השלט ממקומו. ואמנם  שני השומרים שישבו במעין קיטון בקומת המבוא טענו כי השלט נלקח רק לתיקון ועדכון, אך אני, דייר חדש,  שלא שיננתי היטב את הדברים ולא זכרתים,  לא יכולתי למצוא בו עתה  את מספר דירתי.  מה אומר?  הרי יש וקורה לנו מין כשל כזה, תחת עומס היתר המכביד על הלב, מין כשל כזה של הזיכרון.

לשווא טענתי לפני השוערים, חזרתי וטענתי, איימתי להתלונן עליהם, הסברתי כי תינוק רעב ממתין לי בדירתי – הם לא ניאותו לברר מה מספר דירתי. זה אחד מתנאי השכירות, טענו, שאדם יידע ויזכור את הדירה ששכר. – דיירים אחדים, סובבו בטלים מכל מעש במבוא הבית,  אך הם לא התעניינו. איכשהו הדבר העלה את תמונת דודתי בדרך שבה הופיעה בחלום שמעולם לא זכרתיו, ורק עתה עלה, – לא חלום בודד כי אם חלום על כל חזרותיו – חלום שבו היא איננה מתענינת בי,  שבו חל בינינו איזה נתק אף אחר מגע ומשא מחמם, – ועתה היא נמנעת מכל מגע.

השעה מאוחרת. החלום העירני. סיוט.

מזמן לא  צעקתי מתוך  חלום. אשתי  נהגה  להעירני  בליטוף קל,  באמרה – "הכול בסדר. לך  לישון. הכול בסדר.  היה לך חלום". "מה חלמת?", היתה שואלת בבוקר.  "מדוע מלמלת כה מפוחד מילים לא ברורות". לא תמיד הייתי זוכר את החלום. אולי חלמתי בדידות, עומס יתר של מטלות ועבודה, פחד שאיני עומד עוד בכל אלה.

עליתי לאטי במדרגות, – מעלית לא הייתה בבניין, למרות הבנייה המפותחת. המדרגות רחבות, כפולות, ונבנו בתוך הבית בצורת קשת רחבה:   עליתי, שהרי בלא שאברר בדיוק היכן דירתי אנה אבוא ואנה אכוון צעדיי כאשר תבוא העזרה?

בקומה השנייה ראיתי את ממדי האסון. דלת עמדה פתוחה לרווחה ובפנים אודי עשן – הכול שרוף, רהיטים משחירים עמדו כארונות  קבורה  ופניהם חרוכים, מפויחים. מישהו עסק בדבר מה כהה שהיה מונח כעין צרור משחיר  על סדין לבן, שנדמה לי לפתע כתכריכים. נראה כי היתה זו גופתו של תינוקי שהוצא מבין הריסות הדירה השרופה.

אני מקווה לשוב ולישון, בלי סיוטים נוספים. אינני  מפחד, איני צריך  להיבהל ולעטות חרדה מפני יצירי רוחי. ממילא בשעה זו לא אמצא להם מקשיב, המחשיב את  סיפורי: לשווא אתאווה לכך  דווקא עתה, כשעה-שעתיים אחרי חצות. בני שיחי הרגילים – בנות שיחי – ישנות זה מכבר, ואף עזרה מקצועית רצויה בהחלט  – אך רק לאור  היום.