פסיפסים

 

 

 

אינני יודע מה מביא אותי לחזור למקומות הישנים  האלה. זה שנים ספון אני בביתי,  ואינני יוצא. משהו במזג האוויר – חילוף העתים, המרחק, משבר כלשהו הנראה ממשמש  ובא מביא אותי לצאת שוב, תרמיל על הגב, לפקוד עיר אחר עיר, מקום יישוב זה או אחר, חברים  וקרובים יְשָׁנִים שֶׁיְּלִינוּנִי לילה וידאגו לצרכי, כמו אי אז, אי-פעם, לפנים; מי בְכֹה ומי בכֹה,  להעביר ערב בשיחה בטלה, נלהבת, שואפת אל על, שיחה מלאת ייחוד של קרבה המבוססת על  מוצא ותרבויות… חברי שאינם עוד בחיים… קריית טבעון…  יעקב גת, המורה במוסד  לנערים שנפלטו ממסגרות אחרות, מאוהב פתאום במורה אחת, חברתו לעבודתו, והיא אשת  ידיד; הוא נפנה אלי, בהתאם, לרגל ביקור הפתע, אך רק בחצי לב …מעבירני במצוקתו לידי  ידיד משותף ותיק אחר, הגר בקרית טבעון ממש. בחדרו של גת ישנתי, אף כי בחצי  הלילה, ישן למחצה (התכסיתי בשמיכה מעל אזניי), שמעתי לחשושיהם באים  ותרים אחר  מקום, מחליטים כי אין החדר – מפאת נוכחותי – בטוח לאהבתם.

גם אל דודי בכפר  אתא סרתי, שהאורח הלא קרוא נפל עליהם פתאום, והם לא ידעו מה יש בידם לעשות  עמו. הם היו פנסיונרים, הדודה ניהלה ספריית השאלה הונגרית, נסעה לתל אביב לקבל  ספרים, סוחבת חבילות, ובשעות הפנאי היתה עוזרת לעקרות-בית להסתדר בביתן; הוא ניסה  ללמד סוֹלְפֵיג', היה פעם חזן בבית הכנסת בהונגריה. הם הוציאו לחם לחץ גם ממכירת  כרטיסים לקולנוע ולהצגות שונות. בסוף מכרו את הפסנתר, כשזה חדל להביא להם  תועלת ופרנסה, וחיו על חסכונותיהם  ומקצבאות הביטוח. בנם,  האידיאליסט, ודאי לא יכול היה לעזור להם  מהקיבוץ – בקיבוצים לא היה תקציב לכך.

הדוד היה חולה לב,  וכשבבוקר התגלחתי גורשתי מהמקלחת במפגיע, כי הוא חש ברע ונראה היה שבהידחפו המידית  למקלחת היתה רפואתו. לזכותם יירשם כי הם אירחו אותי מעת לעת, וכבר בבואם ארצה  חיפשו אחרי. את מכתבם קיבלתי אמנם באיחור רב, מחפצי-בה, אשר לשם  הגיע  בטעות.

 

כעת, כמובן, נחרדו למראי, חששו שאפול – חסר בית וחסר כיוון – למעמסה עליהם, – הולך  בכך בעקבות אבי, הקלפן הידוע, שאיבד הון, מתנת סבי, ועמו בית, עסק, משפחה  בקלפים ואף במרוצי סוסים. הדוד, למעשה בן דודו של אבי, ואבי עצמו, חיו זה עם זה  כחתול ועכבר, הוא התגשמות ה-’tiekhcilteumeG‘, הבעל-ביתיות המכובדת, הסדר  האזרחי הטוב, המשפחתיות; והוא, התגשמות היפוכם; אב למשפחה החיה בנפרד, במפוזר, על חסדי אמו, סבתי: האם "אוכלת ימים", כביכול, משמע סמוכה על שולחן אחיותיה ואחיה, גרה עם אחותה הלא נשואה  (למעשה גרושה), מתפרנסת בכוחותיה  החלשים  באשר תמצא. ואולי בזכות דוד זה נשלחתי ללמוד בבית ספר גבוה, לשם הוא שלח את בנו, ואבי התחרה בו עד כי לא ראה דרך אלא לעזוב את מאורות בתי הקפה, ששם נהג לשכון כבוד ימים על ימים ליד שולחן הקלפים והביליארד, משקיע דמי כיס שקיבל מאמו במשחקים  – לעזוב את מקומו הקבוע ליד החלון, שם ראיתיו יושב לבקרים, ולעמול קשה תחת ידו של בעל בית קפדן במסגרייה, ענוד סינורו העבה, המנוקד בשבבי מתכת נוצצים.

 כעת – הנה אני עם הדוד – ופניי אל המדבר, אל אי-אן, השד יודע מה יהיה בסופי.

וכך הלכתי ממקום למקום, אוסף פירורים מהעבר, שוקל ומשקלל – סר למעברה, שם לימדתי פעם, מחפש ידידים נושנים שנותרו עוד בסביבה – ביד חנה, בלהבות חביבה. בביקורי האחרון שם, מול טול כרם, קרוב למושב אומץ, מעבר לכפר הפורעים קקון, לא ראיתי עוד אלא צריף צהוב אחד בודד בשדה החרוש; – או סר אל משק אחד בצפון בו בליתי בשעתו ימים אחדים.

את הביקור העיקרי השארתי כמובן לסוף, לפני שהיה עלי לחזור לירושלים, למשרד, לחיי השגרתיים. יהא זה הביקור האחרון – או זה שלפני האחרון – אם עוד יהיה לי לאן ללכת בשעות האחרונות האלה של הסתיו.  כך (ולו לאחר שנים),   כתבת:  "אבוא שוב בסתיו".[1]  כל אהובותי ואהובי, כל האנשים אליהם אני פונה, מנהג מגונה בידם שנוסעים הם, או מכריזים על נסיעה ממשמשת ובאה, כמו עמיחי כשכתבתי לו והוא סיפר שאין בידו להיפנות למכתבי כי הנה נוסע הוא.

 

(לאחר שנים כתבתי:

הֵם יַחְזְרוּ

 

אֶשְׂנָא אֶת הָאוֹמְרִים: אֶחְזֹר בַּסְּתָו.

דְּבָרָם אַךְ הֶבֶל, רִיק, אוֹ כְּלוּם וְשָׁוְא.

הֵם מַבְטִיחִים, – מַה הַבְטָחָתָם?

הֵם אֲהוּבִים, אַךְ מִדְבָּרִים כָּךְ סָתַם.

 

אוֹ נְחוּצִים. שׁוּבָם שָׁזוּר תִּקְוָה

 כִּי עוֹד נִרְאֵם. הַלֵּב יָתוּר רָחוֹק –

הַכֹּל עוֹד  יְלַבְלֵב כְּגַן יָרֹק –

אַיָּם אֵפוֹא. הֵם רָחֲקוּ מִכְּבָר.

 

חָדַלְתִּי לָאָמִין, צַפּוֹת שׁוּבָם לַשָּׁוְא.

הִסְכַּנְתִּי עִם הָרַעְיוֹן כִּי סְתָו

הִנֵּה הִגִּיעַ, בָּא, בַּחַלּוֹן מִכְּבָר,

 

עָפָר וְאֵפֶר כָּל הַבְטָחָתָם.

הֲשָׁכְחוּ? נִתָּק לִבָּם מִיָּד, כָּךְ סְתָם.

אוֹ  רַק הֵתֵלּוּ, בָּאִישׁ כָּמוֹנִי תָּם?)

 

– אך זאת כמובן רק אחר התפכחות רבה).

 

כשהגעתי לעפולה, עמדה אפרורית  באוויר, בלא אור השמש המגיה בדרך כלל את העמק, צובע את השדות בזהב פניני האור של נתזי הממטרות הסובבות, כאילו מושיטות הן ידיהן למרחקים. כאן, כרגיל, עליי לשקול אם רוצה אני לעמוד בשולי העיר להשיג הסעת-חינם – בהתחשב באמצעיי הכספיים המדולדלים;   אך אין לסמוך על המזל, אפשר להיתקע כאן עד הערב בלא כל הסעה – או לצאת לדרכי בין ערב-רב של בני-אדם לבושי סחבות וסמרטוטים מוזרים למראה, נשים בבגדי צבעונין עם מטפחות לראשן וגברים בקוצ'מה, הכובע הרוסי, מתחנת האוטובוסים לכיוון העמק, בואך גבע וכפר יחזקאל, עין חרוד, עד בית השיטה.

*

 

הפעם נכנסתי איכשהו למשק  מצד בית אלפא, עובר לפני חדר האוכל שלהם עם שני עצי הדקל הנטועים שם כאילו לשמור על הכניסה; אלה הדקלים שכה התרשמתי מהם אי-אז בראותי אותם לראשונה ובדַמותי  – בטעות, כמובן – כי הם שייכים עדיין לחפצי-בה. נכנסתי מכאן, ליד העיקול שאותו עוברים בדרך מהמשק  לסחנה ולא  מליד הפרדסים, שדרכם נהגתי להתגנב בבואי מדי שבועיים דרך השדות אל אהובתי. עתה עברתי תחת עצי הצפצפה, בסמוך לחדר האוכל,  שבצלם הכבד ישבנו באותו לילה ראשון על הספסל, שרים ומזמרים זה לזו וזו לזה שירים בלאט, שלא להעיר.

אך הפעם ידעתי כי היא איננה עוד. זה שנים עזבה את המשק, ביתה מאז, ויעדה לא ידוע. "הדרכים לשם משובשות",  אמרה לחברתה הטובה, גרטי, ולא יספה עוד לבוא. נעלמו עקבותיה ולא נודע כי באה אל קרב הימים. כמה חיפשתיה! ובלבי דמותה כנר דולק, לא כבה עולמית. שליחים ששלחתי לְחַפְּשָׂהּ במעבי היערות  שבו ריקם; באוקיינוסים ירדו ימים. בזיו השמש חשבתי עליה, במדבריות אפריקה, צעדי מעדנות בין המוקשים הזרועים שם  פירות מוות צהבהבים. בקרקעיות האדמה,  בחשכה גיששתי דרכי אליה שוב ושוב, בבוץ הטובעני, אף תובעני, לאורך הקירות הלחים, מכוסי הריר.

ממעמקים קראתי לה ולא באה.  "אבוא בסתיו", "בסתיו", אמרה, "עץ חום-עלים תִּטַּע בגני לפני הבית".  כדים שבורים – ששברתי אי-אז, אי-שם בחיפה בדירת אנשים שהכרת, אך אני לא  התוודעתי אליהם מעולם – עלינו לשם, אל תוך ביתם  הריק של אנשים זרים,  לשתות אחרי שהתעלסנו בחול החם על שפת הים של חיפה.   כַּדָּהּ השבור של האהבה תאחה.

מה מעט נותר היום מכל זה. האפרוריות נצברת בשמיים, הדרכים מוכות גשם היורד בטיפות ענק, בכדוריות הניתכות  ויוצרות שקערוריות אפרוריות, דוחות בשלוליות המצטברות בסדקים ובמהמורות שבכבישים.

ואולי על כן אני מנצל ימים אחרונים אלה של הסתיו; השמש נסתתרה אמנם והאפרורית נצברת,  כאמור, אך הדרכים עוד עֲבִירוֹת – שָׂם פְּעָמַי לדרך ויוצא לחפש את שאהבה נפשי, מקלט-זיכרון-מעט, בין הנבכים. הדרכים העקלקלות, הטעויות, התעיות והתהיות, המעוות-שלא-יוכל לתקון, במחסן הכללי הגדול של האבדות. שָׂם אני את פעמיי למשק, גיא-חֶזְיוֹן אהבתי  לשעבר, אל הבית של ויילר הזקן ואשתו פרידה, מַלְכֵי ורוזני הארץ ששכנו מעל ראשנו. הם היו ממלכה לבדד תשכון, אורחי קבע גרים בקיבוץ, שקרן היסוד, כמדומה, שילמה בעבור מחייתם. פרידה היתה המורה לאנגלית של דוֹדוֹ, חברי לשעבר. אט אט אני עולה בשבילים, ליד בית הכנסת של בית אלפא עם הפסיפס, שאליו התגנבתי פעם פעמיים לחזות בגלגל המזלות, בצאת השמש בגבורתו; בואך בין בתי החברים כספי, וסרמן הסדרן, סרוליק; בתי הילדים, המכבסה, שם עבדה גרטי, המתפרה, המחסן. סלוס הזקן עוד יושב בפינה מוצלת על ספסל, כבר מקל הליכה כבד בידו; מנמנם  הזקן, שהכריעתו כל התרבות הגרמנית הכבדה שנשא על כתפיו כל השנים, ולידו  מטפלת, הדואגת בשעת הצורך ומוציאה ומביאה לפניו.

אוכלוסיית המשק כבר מזמן נתחלפה, אין מכירים אותי כאן יותר. הילדים דאז בגרו, הזקנים הלכו לעולמם.  אך הנה אשכנזי הזקן, שהיה נוהג בקומביין, עליו עבדתי  קושר  שקי חיטה, שומר כעת על פתח בית הכנסת. הוא יזהה אותי; "החבר של לידה"; ואני לא ידעתי כי יודעים. "איפה הוא ואיפה הם עכשיו" – ישאלו בנחת, חיוכם קורן – אלה הוותיקים, חברים מאז. "ואיפה אתה היום?"

הנה שלוימ'ה ממהר לקראתך – יחד עליתם  דרך גרמניה, קפריסין. ארבע שנות חברות לא יימחקו במחי יד אחת; ארבע שנים של דרך ארוכה, פתלתלה. דרך החתחתים, דרך פראג, העיר הנעתרה, לנדסברג, קאיול, לה ספציה, עד קפריסין. הוא עולה לקראתך בשבילי המשק בכובע-טמבל, אפור-בגדים, מהבציר. עוד מאן דהוא – לא מהחברה דאז – בעקבותיו, מחייך מולך. הנה אף הוא מכיר אותך וזוכר, יחד שמרתם אי אז בשערי המשק. ואמנם, מבעד לקווי פניו שהשתנו מכבר הוא נדמה מוּכָּר.

שלוימ'לה לוקחני עמו ואנו מטיילים. הוא עכ"פ מטייל, נזכר ומזכיר ומנסה לארגן  כל פריט למקומו – את פסיפסי הזמן. הוא מזכיר נשכחות, את העלייה, את בטן האנייה, הַדֶּבֶּשׁ, המחצבה ששם נתבלעה רגלו. היה כדורגלן מצטיין ופאר הקבוצה, בקריאות קרב היה תופס את הכדור בשערים – והנה רגלו נקטעה באחת המגרסות, לא היה מגן, והזעקה. עם השנים חזר, ברגלו התותבת, למגרש,  שוב בועט, מכניס כדור, מתגבר לראשונה על הכאב, עומד בשעריו בגבורה. ועם השנים, שוב, ככלות הכל, חופה; עם אסתרק'ה, שנולדה חיגרת, ולא היה מבין בחורי המשק מי שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה. זה לזו נועדו. ועתה  הוא מובילני בשבילי  המשק, מפטפט על דא והא, זכר לימים נוראים וטובים יותר; "אתה זוכר"…"חדל", אני אומר לו, "יש דברים הכרחיים ומידיים הנחוצים". אני מקצר עמו, נעשה תכליתי: "אתה יכול לעזור לי". כאן שלוימ'הלה נבהל; "האינך מסודר?" ולהלן – "אצל מי אתה במשק?"  דהיינו – "היכן אתה לן?" אינני חושב ללון כאן כלל, אדרבא.  הרי  העיקר הוא   להמשיך בדרך; דוחף אותי דבר מה שלא להשתהות. הרי מה שאני מחפש במשק, למעשה, איננו מזמן. נכון יותר, איננה.  אך אולי הבתים שהתיישנו לא מעט, הטיח הנגרד ונופל, השבילים, ההר מעלינו שומרים צלה.

"אני צריך עזרה מעט, לו יכולת להושיטו".

זו הצרה עם משק כזה; בבואך אתה בא אל כולם ואף לא לאחד. כולם החברים שלך ואין בהם איש שאתה נחוץ לו במיוחד. משעזבת, בידוע כי אין שמך נזכר עוד,  אם לא לשמצה; אינך שייך יותר. ולו עבדת עמם ולנת עמם ואכלת עמם ונסעת עמם דרך שבע ארצות  ושבעה ימים ורוב שנים; לא אם ביקוריך אצלם תכופים ולא אם הוקר תוקיר רגליך ותפקדם אחת לכמה שנים. משניתקת, משול אתה למת ואינך משול לאבר מן החי. ואעפ"כ שלומי'לה מבקש להיוודע במה עזרתו תהא ניכרת, ואני עונה לו:  בשיחת טלפון. הרי לשם כך באתי למשק, אך ורק לשם כך. באתי לבצע את אותה שיחה, לצלצל, לוודא אם לידה עוד חיה, אף אם במרחקים, או אם אף – שומו שמים – אם תוקנו, אם תוקנו, תְּתֻקַּנָּה אותן דרכים,  ואז תיאות – אחרי כל כך הרבה שנים, תהיות ותאניות,  לראות את פני.  "אדרבא, אין בעיות", עונה שלוימ'לה,  "אמנם אצלי בחדר הטלפון מקולקל כעת, וגם כל שיחה עולה ונזקפת לחובתנו במזכירות…  אך זהו מה שמביאני להציע לך – דווקא זה, זה המקום ממנו תוכל לצלצל בקלות לכל מקום – מהמזכירות".  והוא נוטלני תחת אצילי ידיי ומביאני ומוליכני בנחת אל הפתח. "הנה, כאן אני נפרד ממך",  הוא מביט בעיניי ומחייך, "היה נעים לראות אותך שוב אחר כל כך הרבה שנים…ואם תרצה, – הרי אתה עוד מסתובב במשק… אולי תיכנס אלינו אחר כך…  בכל אופן, כמו שאומר מישהו באיזה רומן, שכבר שכחתי מה שמו, היכנס אלינו פעם… ובכן, להתראות".

אנו  לוחצים  ידיים  בידידות  רבה  וכנה  ונפרדים בחום,  ואני נכנס  לצריף המזכירות.

קוֹפָּס יושב פה – עד מה עלתה קרנם של בחורים אלה במשק, שהגיעו לכאן בחוסר כול,   שלושה  ילדים שכל מיטלטליהם צרורים  בתרמיל גב אחד, והנה עברו מסלול לימודים,  חניכות במשק,  התחתנו, לקחו להם נשים מבנות  הארץ, עבדו מי בכה ומי בכה, ועתה הנה קוֹפַּס הוא מנהל הרישומים במזכירות, מעין סגנו ויד ימינו של המזכיר האחראי לביצועים  הכספיים, המקשר את המשק על ענפיו  עם גורמי החוץ השונים. פעם, לפני שנים רבות,  לייבל ישב כאן  בראש; ארתור קסטלר מזכיר אותו בשער ספרו "גנבים בלילה" (תש"ז); היה מומחה לספרות  הגרמנית שהיתה שפת אמו ולגיתה במיוחד. דמות אהובה.  קוֹפַּס קם מאצל שולחנו והושיט את ידו. "ראו ראו מי פה",  אמר, "איזו רוח השיאתך הלום פתאום? הרי שנים לא ראינוך, חשבתי כי נשכחנו  מלבך. שב, שב.  אילנה, הביאי לאורח כוס קפה. אנו מאד עסוקים לקראת סוף שנת המאזן. מה אתה רוצה לשתות? יש לנו  רק קפה. או גם תה, בעצם. תשתה איתנו כוס קפה?"

"שמעתם לאחרונה משהו על לידה?" – שאלתי.

"ודאי. היינו מעבירים לה מדי חודש בחדשו איזה סך, מעין פצויים אחר עָזְבָהּ את המשק, במשך  שנים; אך לפני חדשים מספר היא הורתה להפסיק את התשלומים; חדלה מרצות להיות תלויה עוד במשק.  נראה כי היא מתפרנסת יפה מהספרנות, ואף בעלה כנראה מפרנס אותה עתה  בכבוד".

 

יצאתי. ברור היה שאין עוד לאן ללכת או מה לעשות. אפורים היו שבילי המשק, אפופי שיממון. בית  הוויילרים התגמד על עומדו, לא גר בו עוד איש, קרשים במצולב כיסו על החלונות המפויחים, מוכתמי אבק,  רְעִי זבובים ושברי זכוכית. צמחייה וגטטיבית ניסתה להתקיים עוד בגינה-לשעבר שלפני הבית, חרולים  וקוצים. כתמי טיח צהוב קישטו את הקירות בינות לשרידי צבע מגורד. ברזים חלודים אחדים הרימו מבין  גבעולי העשב השוטה את ראשם מבצבצים פה ושם מהאדמה השחורה. ודאי כבר גם איריס, מימי ורם עזבו  את המשק מזמן, – כל אחד לדרכו, מבוגרים. רק אני לבדי עוד משרך דרכי כאן, בין השאריות החמות של  המקום, מחטט באדמה, מנסה להעלות זיכרון וקצה שורש,  מחפש, מחפש מרגוע לנפשי האמלה, האבודה,  חסרת השורשים.